מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםשביעית ויובל — פרק ד׳
אפירות השביעית / דרך אכילת הפירות שלא להפסידם
אעל פירות השביעית נאמר (ויקרא כה, ו-ז): "וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה, לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ. וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל". וכן נאמר (שמות כג, יא): "וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ, וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ, וְיִתְרָם תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה, כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכַרְמְךָ לְזֵיתֶךָ". למדנו שיש להפקיר את פירות השביעית לכל, ואין חובה לאכול את פירות השביעית, שכן אפשר להשאירם בשדות לחיות ולציפורים. אבל אם ירצה אדם להשתמש בהם, עליו להיזהר להשתמש בהם כפי השימוש הראוי להם, שנאמר "וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה", דרשו חכמים (פסחים נב, ב): לְאָכְלָה ולא להפסד. וזו משמעות הביטוי 'קדושה' שנאמר לגבי פירות השביעית, שהם מקודשים ומיועדים לאכילה באופן הראוי להם ולא להפסד. לפיכך, פירות שראויים למאכל אדם אסור להאכילם לבהמה, הואיל ויש בכך הפסד לפירות, שמאכל אדם יקר וחשוב ממאכל בהמה (רמב"ם ה, ה).
אכדי שלא להפסיד את פירות השביעית צריך לאכול אותם בדרך המקובלת, לפיכך, לא יבשל דבר שרגילים לאוכלו חי, כדוגמת אבטיח, בננה ואבוקדו. ולא יאכל חי דבר שרגילים לאוכלו מבושל, כדוגמת אורז ועדשים (רמב"ם ה, ג). פרי שרגילים לאוכלו מרוסק, כדוגמת תפוחי אדמה ובננה, מותר לרסקו. ואם רק מיעוט מבוטל רגיל בכך, אסור לרסקו, כי ריסוקו נחשב להפסד לעומת מה שמקובל. ואם טעה וריסקו, יאכל אותו מרוסק, כדי שלא להפסידו לגמרי.
אפרי שאנשים רגילים לסחוט כדי לשתות את מימיו, מותר לסחוט. ויש להשתדל לסחוט את כל הפרי עד כמה שאפשר, אבל מצד הדין אפשר לסחוט אותו כדרך שרגילים בכל השנים, למרות שנותר שם מעט מהפרי שלא יאכל (בהלכה הבאה יבואר כיצד לנהוג בנותר). אבל פרי שאין רגילים לסחוט למימיו, אסור לסחוט. וגם כאשר מיעוט מבוטל רגיל לסחוט אותו, האיסור נותר במקומו, מפני שבסחיטתו מפסידים אותו משימושו הרגיל. ואם טעה וסחטו, ישתה את המיץ, כדי שלא להפסידו לגמרי (משפט כהן פה).
אבעבר, רק פרי שאנשים רבים היו רגילים לסחוט כדי לשתות את מימיו היה מותר לסחוט בשביעית, אבל פרי שרק מיעוט נהגו לסחוט, היה אסור לסחוט, כי היה זה נחשב כהפסד לעומת דרך אכילתו הרגילה. אולם בדורות האחרונים, דרכי אכילת הפירות נעשו מגוונות לאין שיעור, עד שניתן לומר שהמנהג העיקרי כיום הוא שכמעט הכל מקובל. ולכן רק כאשר מיעוט מבוטל נוהג בדבר מסוים, עד שהוא נחשב לדרך משונה מאוד, אין להתחשב בו, ואסור לאכול כך פירות שביעית. אבל כל שאינו מיעוט מבוטל, הרי זה נחשב כדרך האוכלים. לפיכך, די שמיעוט קטן יהיה רגיל לסחוט פרי מסוים או לרסק אותו או לאוכלו חי או מבושל, כדי שיהיה מותר לאוכלו כך, הואיל ואין זה מנהג משונה מאוד בעיני רוב האנשים.
בפירות השביעית / דין השאריות
בפירות וחלקי פירות שנשתיירו וכבר אין מי שירצה לאוכלם, כל זמן שהם עדיין ראויים למאכל אדם או בהמה, נותרה בהם קדושת שביעית, ואסור לאבדם בידיים. וגם אסור להניחם בפח מטונף, מפני שהנחתם שם מאבדת אותם מלהיות ראויים למאכל, הואיל וכבר לא יהיה אדם שירצה לאוכלם (משפט כהן פה). לפיכך, יש לעטוף את שיירי הפירות הללו בשקית ניילון או נייר, ולהניחם בפח, שבאופן זה הם נשמרים שם מטינוף ואינם מונחים בדרך ביזיון. וכך נכון לנהוג גם כאשר אין בפח הפרטי דבר מטונף, כדי להגן על שיירי הפירות מטינוף בפח המרכזי.
ביש מהדרים ומכינים כלי מיוחד לשיירי פירות שביעית, ובכל פעם שמניחים שם שיירי פירות עוטפים אותם בניילון או נייר, כדי שהשיירים הקודמים שכבר החלו להירקב לא יגרמו לזירוז תהליך הריקבון של השיירים החדשים. אבל אין חייבים להדר בכך, מפני שמן הדין מותר לעטוף את שיירי הפירות בשקית או נייר ולהניחם בפח הרגיל, מפני שעטיפתם שומרת עליהם שלא יטונפו ולא יתבזו. וגם מותר להניחם בפח המרכזי לפני שירקבו, מפני שמסתבר שהשקית שעוטפת אותם תמשיך לשמור עליהם גם בפח המרכזי ובמשאית הזבל. ואם במקרה השקית תקרע מחמת דחיסת הזבל, הרי שזה דבר שלא התכוונו אליו.
בוכן יש לנהוג לגבי קליפות שראויות לאכילה, כקליפות תפוחים, מלפפונים וגזר. וכן לגבי העלים החיצוניים של הכרוב שרגילים להסיר. אבל שיירי פירות שאינם ראויים לאכילת אדם או חיה, כגון קליפות וגרעיני פירות שאין רגילים כיום לאכול, מותר לזרוק לפח הזבל בלא הגבלה.
בהאוכל מאכלי שביעית צריך להשתדל לסיים את כל האוכל שלקח, ומותר שישייר בצלחת שיירי מאכלים כדרך שאנשים שרגילים להיזהר שלא להשחית מאכלים בחינם רגילים לשייר בכל השנים. ועל השיירים הללו אין קדושה ומותר להשליכם לפח. וקל וחומר שמותר לשטוף צלחות וסירים משיירי פירות שביעית שדבוקים בהם. אבל אם נשתיירו מאכלים שיש להם חשיבות, כגון שיעור של כפית שלימה במקום אחד בצלחת, או כשיעור של כף אחת במקום אחד בסיר, יש לנהוג בהם כשיירי פירות שביעית.
במאכל שקיבל טעם מפירות שביעית דינו כדין פירות שביעית, שכל עוד הוא ראוי למאכל והוא בשיעור שיש לו חשיבות, יש להניחו בתוך שקית וכך להניחו בפח.
בוכן הדין לגבי מרק שבושל עם פטרוזיליה של שביעית, שאם נשתייר ממנו בסיר כמות שיש לה חשיבות, או בצלחת יותר מרק ממה שאנשים שרגילים שלא להשחית בחינם משאירים, יש לנהוג בו כקדושת שביעית. אמנם כיוון שמדובר בנוזלים קשה להניחם בכבוד. יש שהציעו לשפוך את שיירי המרק לתוך שקית, לקושרה ולהניחה כך בפח. אולם הצעה זו עלולה לגרום ללכלוך במקרה שהשקית תקרע או תיפתח. ולכן העצה הנוחה יותר, להשאיר את שיירי המרק מחוץ למקרר יום או לילה, עד שיגיע למצב שאנשים רגילים שלא לאכלו, שמא קצת התקלקל. וכיוון שכבר ממילא האדם אינו מתכוון לאוכלו, מותר אז לשופכו כרגיל.
גפירות השביעית / מדיני אכילת הפירות
גכפי שלמדנו (בהלכה א) צוותה התורה שפירות שביעית יהיו לְאָכְלָה ולא להפסד, והכוונה שיש לאכול את פירות השביעית כדרך אכילתם, ולכן אסור לרסק פרי שאין רגילים לרסקו, וכן אסור לתת מאכל אדם לבהמה. ובכך שונה מצוות השמיטה משאר השנים, שבכל השנים, אף שהוזהרנו שלא להשחית מאכלים, מותר להשתמש בהם לצרכים אחרים, אולם פירות השמיטה נועדו לאכילה כדרך אכילתם. ומכל מקום, כאשר משתמשים בפירות שביעית כדרך אכילתם, דין הזהירות מהפסדם הוא כדין 'בל תשחית' שבכל השנים, שכל מה שלא נחשב הפסד באכילת שאר השנים, מותר מצד הדין גם בשמיטה. אלא שהואיל ויש בפירות שביעית קדושה, כשאפשר, רצוי להדר יותר בפירות שביעית שלא לגרום לאיבודם.
גלפיכך, הרוצה לאכול חצי תפוח, רשאי לחתוך תפוח ולאכול את חציו למרות שבעקבות זאת יתכן שלא יהיה מי שירצה לאכול את חציו השני. מפני שכך היא דרך אכילתו של התפוח, שלפעמים אוכלים את חציו, ולפעמים בעקבות זאת החצי השני הולך לאיבוד. אלא שנכון להיזהר לשמור את החצי הנותר באופן שיגדיל את הסיכוי שאח"כ ירצו לאוכלו (מאמ"ר יג, לג).
גמותר לתת פירות שביעית לתינוק, למרות שהוא רגיל לקלקל חלק מהפרי, כי כך היא דרך אכילתו. אלא שלכתחילה טוב לתת לו בכל פעם מעט, כדי להפחית את החלק שילך לאיבוד.
גמותר להשתמש בשמן של שביעית לצורך טיגון, אף שחלק מהשמן יישאר במחבת ויישפך אח"כ בכיור. וכן מותר לתת במאכל יין של שביעית כדרך שרגילים בכל השנים (עי' קטיף שביעית סב, י-יג).
גמותר להניח פרוסת לימון בתה כדי להוסיף בו טעם, כי כך הדרך לאוכלו, למרות שלאחר מכן כבר לא יאכלו אותו. אלא שהואיל ועדיין יש בו פרי שראוי לאכילה, אם אפשר לאוכלו – מה טוב, ואם לא, צריך לנהוג בו כשיירי שביעית. וכן מותר להשתמש בצמחי תה ונענע להטעמת משקה ותבשיל. ובגמר הבישול, אם פג טעמם, מותר לזורקם, ואם לא פג טעמם, יש לנהוג בהם כשיירי פירות שביעית (רמב"ם ה, כב; קטיף שביעית סב, ח-ט).
גמותר לקלף תפוחים, מלפפונים וגזר, למרות שלאחר הקילוף הקליפות ילכו לאיבוד, שכבר למדנו שכל אכילה שנעשית כדרך שאנשים רגילים לאכול בשאר השנים מותרת בשביעית. ואת הקליפות יניחו בשקית בפח. והרוצים להדר, ישתדלו שלא לקלף פירות שביעית שקליפתם ראויה לאכילה.
דפירות השביעית / שימושים שאינם לאכילה
דאמרו חכמים שמותר להשתמש בפירות השביעית לכל צרכי האדם, שנאמר (ויקרא כה, ו): "וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה", לָכֶם לכל צרכיכם, אלא שנאמר לָכֶם לְאָכְלָה ללמדנו שההנאה המותרת היא הנאה הדומה לאכילה, שבשעה שהפרי מתכלה באה ההנאה. לפיכך, מותר להדליק נר בשמן שנעשה מפירות שביעית, מפני שבעת שהשמן מתכלה נהנים מהאור. וכן כשהיו רגילים לצבוע בפירות, מותר היה לצבוע בהם, מפני שבעת שהפרי כלה הצבע נתפס בבגד. אבל אסור להשתמש בתבן שביעית שראוי למאכל בהמה לצורך הסקת התנור לחימום הבית או לאפייה או לבישול, כי רק לאחר שהם נשרפים מתחילים ליהנות מחומם (משנה שביעית ח, ב; סוכה מ, א; רמב"ם ה, יט; לעיל ג, ו).
דמותר לאדם לסוך את עורו בשמן שנעשה מפירות שביעית, כי סיכה נחשבת כשתייה (יומא עו, ב). בנוסף לכך, בעת ההנאה השמן מתכלה. אבל אסור לסוך בשמן שביעית בגדי עור ונעלי עור כדי לחזקם, כי ההנאה באה לאחר כילוי השמן. לא יסוך את הגוף ביין או בחומץ, מפני שאין רגילים לסוך בהם (משנה ח, ב; רמב"ם ה, ו).
דאסור לתת לבהמה פירות שראויים למאכל אדם, כדי שלא להפסידם מהשימוש הראוי והמשובח שלהם. וגם אם הבהמה באה מעצמה לאכול מהפירות, עליו להרחיקה. וגם כאשר בפועל אין שם אדם שיאכל מהפרי, למרות שהפירות ילכו לאיבוד, אסור לתת אותם לבהמה הואיל והם ראויים לאדם. אבל בעוד הפירות מחוברים לעץ, למרות שהם ראויים למאכל אדם, כיוון שהם מופקרים לכל, אם הלכה הבהמה מעצמה לאכול מהם, אין צריך למונעה (רמב"ם ה, ה; עי' לעיל ג, ח).
דאסור להשתמש בפירות שראויים למאכל אדם לצורך רפואה, מפני שרפואה מיועדת לחולים בלבד, ויש הפסד לפירות שביעית כאשר משתמשים בהם לצורך שאינו שווה לכל נפש. אבל מותר להכין תרופה לאדם מפירות שנועדו למאכל בהמה, הואיל ויש בכך עלייה ממעמד של שימוש בהמה לשימוש אדם, למרות שהיא להנאת חולים בלבד (משנה ח, א; סוכה מ, א; רמב"ם ה, יא).
דפירות שביעית שידוע מתחילה שאין אנשים שיאכלו אותם, כגון שהם קטנים מדי ואין אפשרות לחלקם במסגרת 'אוצר בית דין', ואם לא יעבדו אותם בדרך שונה מהמקובל, יאלצו לזרוק אותם – מותר לעבדם, כי אין זה הפסד עבורם אלא הצלה. ואם אין אפשרות להכשירם לאכילת אדם, מותר לעבדם כדי שישמשו לסיכה או רפואה או מאכל בהמה (עי' קטיף שביעית סב, ד, 5-6).
הפירות השביעית / מצוות בפירות שביעית וערלה ונטע רבעי
המותר להשתמש ביין של שביעית לכל המצוות הטעונות כוס של ברכה כקידוש, ברית מילה, פדיון הבן ונישואין. אבל בהבדלה נכון שלא למלא את הכוס יותר מכפי מידתו לסימן ברכה, מפני שיש בזה איבוד של יין שביעית. וכן בליל הסדר, בכוס השנייה מארבע כוסות, נכון שלא להטיף יין מהכוס בעת אמירת עשר המכות ודצ"ך עד"ש באח"ב, מפני איבוד יין של שמיטה (מרן הרב קוק שבה"א קונ"א כב). ואין להימנע מחמת זאת מלהשתמש ביין של שביעית, מפני שיותר מעלה יש בשתיית יין של שביעית מאשר בקיום מנהגים אלו שאין להם מקור חזק.
המותר ליטול אתרוג של שביעית למצוות נטילת לולב בסוכות, ואף שהנטילה עלולה לגרום נזק מועט לקליפתו, אין זה הפסד משמעותי שצריך לחוש לו. ומניעת המצווה היא הפסד גדול יותר (אדר"ת, קטיף שביעית סג, כא).
היש אומרים שאין להשתמש בשמן של שביעית לנרות חנוכה, הואיל ואסור ליהנות מנרות חנוכה. והעיקר שמותר, הואיל ואף הדלקת נרות חנוכה היא שימוש מקובל.
האסור להסיר מהעץ פירות ערלה, מפני שבכך מעצימים את צמיחתו של העץ. וכדי שלא יכשלו אנשים באכילת פירות ערלה, צריך לתלות שם שלט שיזהיר על כך. כאשר יש חשש שהשלט לא יועיל, מותר להסיר את הפרחים או הפירות הקטנים כדי שלא ייכשלו בהם (מאמ"ר ו, ט-י).
הכאשר העץ מגיע בשמיטה לשנתו הרביעית, דיני נטע רבעי חלים על פירותיו אלא שהם הפקר לכל. כלומר, בזמן שבית המקדש היה קיים, היה צריך לאכול את הפירות בטהרה בירושלים, או לפדותם בכסף ולקנות בו מאכלים בירושלים ולאוכלם בטהרה. ועתה פודים את פירות נטע רבעי על פרוטה. וכדי שידעו הקוטפים שעליהם לפדות את הפירות, בעל העץ צריך לתלות שם שלט שיזהיר על כך (משנה מעשר שני ה, א; רמב"ם מעשר שני ונטע רבעי ט, ו-ז; מאמ"ר י, יד).
ופירות השביעית / איסור סחורה והמכירות המותרות
וצוותה התורה על בעלי השדות להפקיר את פירות השביעית, שכל הרוצה לאוכלם יבוא וייטול, לפיכך מובן מאליו שאסור לסחור בהם. וזהו שנאמר (ויקרא כה, ו): "וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה", למדו חכמים: "לְאָכְלָה ולא לסחורה" (ע"ז סב, א). הרי שהסוחר בפירות שביעית מבטל מצוות עשה מהתורה.
ואמנם מנגד מצינו שמותר למכור מעט פירות שביעית, ואף קבעה התורה לכך הלכות, כפי שיבואר בהלכה הבאה. נמצא שאיסור סחורה הוא כדרך בעלי השדות והסוחרים, שמגמתם להרוויח כסף, אבל מותר למכור מעט ובזול, באופן שהתשלום הוא בעיקר עבור השירות שבהבאת הפירות מהשדה.
ושלוש דרגות יש בדין זה: א) הסוחר בכמויות גדולות כדי להתעשר – עובר באיסור תורה. ב) המוכר מעט לחברו כדרך מסחר – עובר באיסור חכמים. ג) מותר למכור מעט ובזול שלא כדרך מסחר, באופן שיהיה ניכר שהפירות של שביעית והתשלום עבורם מתקדש לקניית מאכלים.
וכך היא דרך המכירה המותרת: יקפיד שלא לקטוף בפעם אחת יותר משיעור שאדם רגיל להביא לתצרוכת ביתו (לעיל ג, ג). ואת מה שקטף לא ימכור בעצמו אלא ייתן לבנו או לחברו ואף הם ימכרום דרך ארעי ולא במקום קבוע בשוק. וכן אדם שלקט פירות לתצרוכת ביתו, ונותרו לו מהם פירות שהוא אינו מתכוון לאוכלם, מותר לו למוכרם דרך ארעי. ויש אומרים שבכל צורות המכירה, אסור למכור יותר משיעור שלוש סעודות.
ועוד תנאי אמרו חכמים: שהמוכר פירות שביעית לא ימכרם במידת נפח או משקל או לפי מניין פירות כדרך מסחר, אלא ימכרם באומד, באופן זה ימכרו אותם בזול, ויזכרו שהם פירות שביעית, ויזהרו בקדושתם, ועיקר התשלום הוא עבור השירות שבהבאתם (משנה ח, ג, ירושלמי שם; רמב"ם ו, ג).
וואין לשאול, מדוע לא אסרו חכמים מכירה מועטת שמא מתוכה יגיעו למסחר שאסור מהתורה. מפני שהמכירה המועטת הועילה לאכילת פירות שביעית, שלעיתים אדם שלקט עשרה קילו תפוחי עץ לתצרוכת ביתו העדיף למכור חלק מהם כדי לקנות בדמיהם מאכלים אחרים במקום לאכול כל היום תפוחים. וכן היתה מכך תועלת לאנשים שמפני טרדתם או חולשתם התקשו להגיע לשדות, ועל ידי כך יכלו לקבל פירות שביעית במחיר מופחת. ומן הסתם עניים היו עוסקים בכך, כי לעשירים לא היה משתלם לקטוף כמות קטנה ולקבל עליה תשלום מועט, אבל לעניים היתה מזה ברכה. אלא שכדי שלא יגיעו לידי מסחר אסור, קבעו חכמים שגם המוכר מעט ישנה מדרך המסחר הרגיל.
זפירות השביעית / תפיסת הדמים בקדושת שביעית
זפירות שביעית נועדו לאכילה, שנאמר (ויקרא כה, ו): "וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה". וזו משמעות הקדושה שיש בהם, שאסור לאדם להפסידם או לסחור בהם, כי הם מוקדשים לאכילה. וכל מה שמותר למכור הוא מעט פירות שביעית לצורך אכילה. לפיכך, בעת שמוכרים פירות שביעית, הם נשארים בקדושת ייעודם לאכילה, וגם הכסף שמקבלים עבורם מתקדש ונתפס בקדושת אותם הפירות, שאף הוא מיועד לקניית מאכלים בלבד, וצריך לסיים את אכילתם עד שעת הביעור של הפירות שמכוחם הם נקנו. באופן זה ברור שלא ניתן לקיים מסחר רגיל בפירות שביעית, שכן הסוחר רוצה להרוויח כסף, ואילו עבור פירות שביעית הוא מקבל כסף שמותר להשתמש בו רק לקניית מאכלים לתקופה הקרובה, כלומר עד זמן הביעור.
זהלכה זו נלמדה ממה שנאמר (ויקרא כה, יב): "קֹדֶשׁ תִּהְיֶה לָכֶם מִן הַשָּׂדֶה תֹּאכְלוּ אֶת תְּבוּאָתָהּ". כיוון שהפירות קדושים, הם תופסים את דמיהם כדין שאר קודשים, היינו שהכסף שמשלמים עבור הפירות נעשה מקודש לייעוד המקורי של הפירות. אולם שלא כדין שאר הדברים שהוקדשו, כדוגמת פירות מעשר שני ודברים שהוקדשו לבית המקדש, שבעת שנפדו בכסף יצאו לחולין, פירות השביעית נשארים תמיד בקדושתם, שנאמר קֹדֶשׁ תִּהְיֶה, ללמדנו שהם יהיו בהווייתם תמיד, שתמיד יהיו מוקדשים לאכילה ולא להפסד ולא לסחורה. אולם הכסף שקנו בו את הפירות יכול להיפדות, שאם קנו בו מאכל אחר, עברה הקדושה מהכסף למאכל. וזאת משום שהכסף התקדש על ידי מעשה אדם, וממילא אפשר להחליפו בדבר אחר. אבל הפירות שהתקדשו על פי מצוות התורה מחמת שגדלו בשביעית, נשארים בקדושתם תמיד.
זוכך הדין: מכר תאנים של שביעית, התאנים נשארו בקדושתן וגם הכסף נתפס בקדושתן, שרק דברי מאכל מותר לקנות בו. קנה בכסף בשר, עברה הקדושה מהכסף לבשר והכסף נעשה חולין. החליף את הבשר בדגים, עברה הקדושה מהבשר לדגים והבשר יצא לחולין. החליף דגים ביין, עברה הקדושה ליין. החליף יין בשמן, עברה הקדושה לשמן. נמצא שקדושת השביעית חלה על התאנים שגדלו בשביעית ועל השמן שהוא הדבר האחרון שנקנה או הוחלף בדמיהן, ויש לסיים את אכילת השמן עד זמן הביעור של התאנים שמכוחן הוא נקנה (סוכה מ, ב; רמב"ם ו, ו-ז).
זאין קדושת הפרי הראשון עוברת לכסף או למאכל אחר אלא בדרך מקח שנעשה בין קונה למוכר, או בדרך חליפין שבין שני אנשים. אבל לא בדרך חילול, היינו שאין אפשרות שבעל הפירות יחליף אותם על מאכל אחר שיש ברשותו. והסברה לכך פשוטה: שום תועלת לא תצמח מהחילול לאכילת הפירות, שהרי ממילא הפירות המקוריים נותרו אצלו והם בקדושתם. אבל כאשר הוא מקבל תמורתם פירות או כסף, הוא יכול על ידי כך לאכול מאכלים נוספים, ופירות השביעית שעברו לחברו, יאכלו אף הם בקדושה. אבל את הקדושה של הכסף שנתקדש במכירה הראשונה אפשר להעביר גם בדרך חילול, כגון שיחלל את הכסף שקיבל עבור התאנים בגבינה שבביתו, ובכך הקדושה תעבור מהכסף לגבינה שאותה יאכל לפני זמן ביעור התאנים, ובכסף יוכל להשתמש לכל דבר. וכן אם החליף עם חברו את תאני השביעית בשמן, יכול בעל השמן לומר: "השמן יהיה מחולל על בשר", ויאכל את הבשר עד זמן ביעור התאנים, ובשמן יוכל להשתמש בלא הגבלה (סוכה מ, ב; רמב"ם ו, ו-ח).
זאין קונים בדמי שביעית מאכל בהמה, ואף אם מכר פירות שנועדו למאכל בהמה, כיוון שהפכו לכסף, נעשו כסתם פירות שביעית שנועדו למאכל אדם, שזה עיקר מגמת פירות שביעית. וכן המוכר שמן שמותר להשתמש בו להדלקת הנר, וקנה בכסף שמן אחר, אסור להשתמש בו להדלקת נר, מפני שדמי שביעית מיועדים למאכל אדם שהוא השימוש העיקרי של השביעית (תוספתא ה; יט, ה, ד; רמב"ם ה, יב; ה, ח).
חפירות השביעית / עוד מאיסורי סחורה
חכפי שלמדנו, כיוון שפירות השביעית נועדו לאכילה בלבד, שנאמר (ויקרא כה, ו): "וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה", אסור לסחור בהם, ורק לצורך אכילה מותר למכור מהם מעט כדי לקנות בדמיהם מאכלים. לפיכך, בכלל איסור סחורה, אסור לקנות בפירות שביעית או דמיהם בגדים, כלים, קרקעות וכל דבר שאינו ראוי לאכילה (משנה שביעית ח, ח; רמב"ם ו, י; רמב"ן ע"ז סב, א).
חוכן אסור לשלם בפירות שביעית או בדמיהם חובות. וכן אסור לשלם בהם דמי חבר לבית הכנסת, או חוב שבני הקהילה חייבים לשלם לקופת הצדקה (משנה ח, ד; רמב"ם ו, י).
חוכן אסור לשלם בפירות שביעית או דמיהם שכר פועלים, שאם פועל תיקן דבר בביתו, לא ישלם לו בהם את שכרו. אבל אם היה הפועל חבר שלו, עד שהוא יכול לבקש ממנו לתקן את הדבר בחינם, רשאי אף לתת לו מפירות שביעית שבידו במתנה. שכל זמן שאין הוא משלם בהם את חובו, אין איסור. וכמובן שהפועל צריך לשמור על קדושת פירות השביעית, שלא להפסידם ולא לסחור בהם ולבערם בשעת הביעור (משנה ח, ה; רמב"ם ו, יא).
חעבר וקנה בפירות שביעית חלוק, יעמיד כנגדו מאכל שיתקדש בקדושת אותם הפירות, ויאכל אותו עד זמן הביעור. וכן מי שעבר והשתמש בפירות שביעית לצורך אחר שאינו אכילה, כגון שסך עורות בשמן שביעית, יאכל כנגד שווי השמן מאכלים בקדושת שביעית (משנה שביעית ח, ח; רמב"ם ו, י).
חמעיקר הדין היה מותר לקנות בדמי שביעית בהמה, חיה ועוף חיים, הואיל והם ראויים לאכילה. אבל אסרו חכמים לקנותם חיים, שמא יניחם ויגדלו מהם עדרים ויתקשו לשמור בהם על קדושת שביעית (סוכה מ, ב; רמב"ם ו, ט).
חמותר לשלוח לחבר פירות שביעית במתנה, ובתנאי שיודיע לו שהם פירות שביעית, כדי שידע שעליו להודות לו במידה פחותה, הואיל ולא נתן לו פירות שלו אלא פירות שמיטה שהופקרו לכל. וגם כדי שידע לנהוג בהם כדין פירות שביעית.
טפירות השביעית / בהבלעה והקפה הכסף אינו מתקדש
טכאשר מבצעים מכירה מותרת בפירות שביעית, היינו מכירה מועטת לצורך אכילה ושלא כדרך מסחר, ואין רוצים שהכסף ייתפס בקדושת שביעית, אפשר להבליע את תשלומו בדבר אחר. לדוגמא: הקונה מחברו תפוחים של שביעית ובשר, ומחיר כל אחד מהם מאה שקלים, מותר שיסכימו ביניהם שהתשלום עבור הבשר יהיה מאתיים שקלים, והפירות ינתנו במתנה, ועל ידי כך הכסף לא ייתפס בקדושת שביעית.
טוכן כאשר אדם בא לקנות אתרוג של שביעית ולולב ומחיר כל אחד מהם מאה שקלים, אלא שהוא חושש לשלם למוכר עבור האתרוג, שמא המוכר לא ידע לנהוג כהלכה בכסף שייתפס בקדושת שביעית. יאמר למוכר שהוא משלם עבור הלולב מאתיים שקלים ויבקש את האתרוג במתנה (רש"י סוכה לט, א). ויש אומרים שאין צורך לומר שהאתרוג במתנה אלא די שיאמר שהתשלום הכולל הוא מאתיים שקלים והקונה יכוון שהם עבור הלולב (עי' רמב"ם ח, יא).
טלדעת רבים, בנוסף לכך שבהבלעה אין הכסף נתפס בקדושת הפירות, גם אין בזה איסור סחורה, ולכן מותר למכור פירות שביעית על ידי הבלעה. אמנם בכל אופן אסור לסחור בפירות שביעית כדרך כל השנים כדי להרוויח, אלא ההיתר הוא למכור מעט ובמקום שאינו קבוע בשוק, כדי לסייע לאספקת המזון ולא כדי להתעשר, כמבואר בהערה.
טגם כאשר המכירה נעשית בהקפה, הכסף אינו נתפס בקדושת הפירות. שהואיל והכסף משולם לאחר שהפירות כבר נאכלו, אינו יכול להיתפס בקדושתם. כמו כן כאשר המכירה מתבצעת בצ'ק דחוי או בכרטיס אשראי, אין הכסף שנכנס לחשבון נתפס בקדושה.
יפירות השביעית / ביעור פירות שביעית
יפירות שביעית הם הפקר לכל, וכל הרוצה רשאי ללקוט מהם כשיעור שאנשים רגילים ללקוט או לקנות לתצרוכת ביתם (לעיל הלכה א). לכתחילה צריך כל אדם לסיים את פירותיו עד שיכלו אותם פירות מהשדות. שאם לא כן, משמע שלקח לעצמו פירות שביעית יותר מכדי צורכו ופגע ביכולתם של אנשים אחרים ללקוט לעצמם פירות. ומכל מקום, מי שנותרו בידו פירות בעת שהם כלו מהשדה, כיוון שאנשים וחיות אינם יכולים ללקוט מהם ולאוכלם, חובה עליו לבער את הפירות מביתו. וכדין הפירות כך דין הכסף שהתקבל עבורם, שנקרא דמי שביעית.
ימצווה זו נלמדה ממה שנאמר (שמות כג, יא): "וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ וְיִתְרָם תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה". דרשו חכמים (מכילתא דרשב"י שם): "כל זמן שחיה אוכלת מן השדה – אתה אוכל מתוך הבית, כָּלָה מן השדה – כַּלֵּה מן הבית". וכן הדין לגבי מאכל הבהמה, שנאמר (ויקרא כה, ז): "וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל". דרשו חכמים (פסחים נב, ב): "כל זמן שחיה אוכלת מן השדה – הַאֲכֵל לבהמה שבבית, כָּלָה לחיה אשר בשדה – כַּלֵּה לבהמתך מן הבית".
יוכיצד יבער? ישאיר לעצמו כמות שבני ביתו רגילים לאכול בשלוש סעודות, וכן יחלק מזון שלוש סעודות לכל אחד ואחד ממכריו, ובכך הוא מבער את הפירות באכילה כפי ייעודם המקורי, שכן מה שרגילים לאכול בשלוש סעודות נחשב כמבוער הואיל והוא מיועד לאכילה קרובה ולא לאגירה (משנה ט, ח). ואם התעצל מלחלק את הפירות שבידו, יוציא אותם מביתו ויפקירם ויאמר: "אחינו בית ישראל! כל מי שצריך ליטול יבוא וייטול" (תוספתא שביעית ח, ב). ואז רשאי כל אדם לקחת מהם כאוות נפשו, גם הרבה יותר ממזון שלוש סעודות, ובתנאי שינהג בהם קדושה כבפירות שביעית, שלא יפסידם ולא יסחר בהם. וגם זה שהפקירם רשאי לזכות בהם ולהחזירם לביתו.
יעבר בעל הפירות ובזדון או רשלנות השאיר את הפירות אצלו, הפירות נאסרו על כל ישראל באכילה. ויש אומרים שאם ייתן אותם במתנה לחברו, חברו יוכל להפקירם ובכך יהיו מותרים לכולם זולת זה שלא הפקירם בזמן. והואיל ודין שביעית בזמן הזה מדרבנן, אפשר לסמוך על שיטה זו. ואם בעל הפירות לא ביער את פירותיו מחמת אונס או שגגה, יש אוסרים ויש מתירים, וכיוון שדין שביעית בזמן הזה מדרבנן, יוכל לסמוך על המקילים ולהפקירם מיד כשייזכר בכך, ואח"כ גם לו יהיה מותר לזכות בהם.
יאפירות השביעית / דיני הביעור למעשה
יאכפי שלמדנו, אם נותרו לאדם פירות שביעית בזמן הביעור ולא הצליח לסיימם על ידי אכילתם וחלוקתם, עליו לבערם מביתו על ידי הפקרתם לכל. לכתחילה יוציאם לרחוב ויכריז ברבים, שהפירות הם הפקר וכל הרוצה ליטול מהם יבוא וייטול. ולכל הפחות יכריז זאת בפני שלושה אנשים, ושלא יהיה אחד מהם סמוך על שולחנו. לאחר שהפירות הופקרו כדין, רשאי כל אדם לקחת מהם כאוות נפשו, אפילו הרבה מעבר למזון שלוש סעודות, ובתנאי שינהג בהם כדין קדושת שביעית, שלא יפסידם ולא יסחר בהם. וגם למפקיר הפירות מותר לזכות בהם מחדש.
יאכאשר בעל הפירות דחוק בממונו ונצרך לפירות, הציעו לו חכמים שיוציא את הפירות לרחוב ויפקיר אותם בפני שלושה מאוהביו, שלא יבואו לזכות בפירות אחר שהם יודעים שהוא רוצה בהם, וכך יוכל לחזור ולזכות בהם. ומי שאין לו אוהבים וחושש שאם יפקיר את הפירות בפני שלושה, יקפצו הם ויזכו בפירות, יכול להוציא את הפירות לרחוב בשעה שאין שם עוברים ושבים, ויכריז בקול שהפירות הפקר, ולפני שיספיקו אנשים לבוא לקחתם, יגביהם ויכניסם בחזרה לביתו (ירושלמי ט, ד).
יאאדם שלקח הרבה בקבוקי יין מ'אוצר בית דין', ושילם עבור הטיפול בהם, רשאי לכתחילה להפקיר אותם בפני אוהביו ולזכות בהם מחדש ולהכניסם לביתו, שהואיל והתנדב להשתתף ב'אוצר בית דין', ראוי שלא יפסיד את מה ששילם עבור הטיפול ביין.
יאכפי שלמדנו, זמן הביעור הוא כאשר אותם הפירות כלים מהשדות. כיום שמעטים מכירים את מצב השדות, סומכים על הזמנים שוועדי הכשרות מפרסמים לגבי כל פרי ופרי. אמנם בפועל, פעמים רבות יש ספק אימתי הפירות יִכלו ויגיע זמן הביעור, והפתרון לכך, להפקיר את הפירות ביום הראשון שבו יתכן שחל הביעור, וכל הנוטלים מהפירות, יכוונו שלא לקנות אותם, וכן יודיעו לשלושה מחבריהם שהפירות שבביתם עדיין הפקר וכל הרוצה רשאי לבוא ולקחת מהם. ורק כשיסתיים זמן הספק, יכוונו לקנות את הפירות.
יבפירות השביעית / הוצאת פירות שביעית לחוץ לארץ
יבאסרו חכמים להוציא פירות שביעית מהארץ לחוץ לארץ (משנה שביעית ו, ה). יש אומרים שטעם האיסור, מפני שמצוות הביעור צריכה להתקיים בארץ, שכשם שפירות שביעית הופקרו לכל יושבי הארץ שיכולים לבוא לשדות ולקטוף מהפירות, כך גם הביעור שנועד לשוב ולחלק את הפירות לכל, צריך להתקיים בארץ (רע"ב, תפא"י).
יבויש אומרים שהאיסור מפני החשש שלאחר שיוציאום לחוץ לארץ ישכחו שהם פירות שביעית, ולא יזהרו בקדושתם, ויבואו להפסידם ולסחור בהם (ר"ש משאנץ וראב"ד לתו"כ כה, ז). ויש אומרים, שמשום קדושתם של פירות שביעית, אין להוציאם מהארץ (רש"ס). ויש אומרים שאסרו להוציאם שמא הפירות יחסרו לבני הארץ (ר"ח ברלין).
יבעבר והוציא את הפירות לחוץ לארץ אינו חייב להחזירם, אלא יאכלם בהקדם. ואם הגיע זמן ביעורם, אינו צריך להחזירם לארץ כדי לבערם, אלא יבערם במקומם (פסחים נב, ב; רמב"ם ז, יב).
יבבדורות האחרונים נוצר צורך גדול מאוד לייצא פירות מהארץ לחוץ לארץ גם בשנה השביעית, שכן ישנם ענפים שנשענים על הייצוא, ואם שנה אחת לא ייצאו פירות, יתפשו המתחרים את מקומם וייגרם להם נזק גדול מאוד. וכיוון שמדובר בשעת הדחק והפסד גדול, יש פוסקים שסמכו על שיטות שונות לפיהן ניתן להקל ולהוציא במסגרת 'אוצר בית דין' פירות שביעית מהארץ. ומכל מקום, כל ההיתרים שהזכירו דחוקים בהרבה מ'היתר המכירה'.
יגפירות השביעית / חשוד על השביעית
יגכדרך שאסור לעבוד בשביעית, כך אסור לחזק ידי ישראל שעובדים בשביעית, או למכור להם כלי עבודה, לפי שאסור לחזק ידי עוברי עבירה. שנאמר (ויקרא יט, יד): "וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל", וכאשר אדם מסייע לעובר עבירה, הרי שהוא מחזקו בחטאו, ונמצא שותף להכשלתו בעבירה. ולא עוד אלא שנצטווינו למחות ביד החוטא, שנאמר (שם יז): "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא". והמסייע בידו, נכשל בביטול מצוות התוכחה (רמב"ם ח, א; ספר המצוות ל"ת רצט, עשה רה).
יגלפיכך, אסור למכור לישראל החשוד על השביעית כלים חקלאיים שקרוב לוודאי שישתמש בהם למלאכות שאסורות בשביעית. כיום רובם המכריע של החקלאים עובדים במסגרת 'היתר המכירה', ומותר למכור להם כלים חקלאיים בלא הגבלה. וראוי למוכר לבדוק שאכן הקונה עובד במסגרת 'היתר המכירה'.
יגאסור למכור לחשוד על השביעית כלים שנועדו לעבודה בגינה, שקרוב לוודאי שישמשו לעבודה אסורה, הואיל ואין עורכים 'היתר מכירה' לגינות. ואם יש אפשרות סבירה שישמשו להיתר, היינו לצורך עבודה מותרת או לצורך שאחר השביעית – מותר (רמב"ם ח, ב; עיין הערות לשבה"א שם).
יגהקונה פירות שביעית מעם הארץ, רשאי לקנות ממנו עד שיעור מזון שלוש סעודות ולא יותר. מחד, חששו שמא לא ידע לנהוג כהלכה בדמי שביעית ויבוא לסחור בהם או להשהותם אחר זמן הביעור. ומאידך, הואיל ומדובר בחשש בלבד לא רצו למנוע ממנו לגמרי את האפשרות להתפרנס, וגם רצו לאפשר לקונה להשיג מזון ליום הקרוב, לפיכך התירו לקנות ממנו מזון שלוש סעודות (סוכה לט, א, רש"י ותוס' שם).
יגאבל מי שידוע כחשוד על השביעית, היינו שמגדל פירות בשביעית או סוחר בפירות שביעית, אסור לקנות ממנו אפילו מעט פירות, כדי שלא לסייע לדבר עבירה (ועיין סוף הערה 7). כמו כן אסור לתת פירות שביעית או כסף שנתפס בקדושת שביעית למי שאינו נזהר בקדושתם (רמב"ם ח, י; מאמ"ר יג, מט).
יגכיום אנו נוהגים לסמוך על תעודות כשרות שיש לחנויות. וכל חנות שאין לה תעודת כשרות, הרי שהיא מכלל החשודים על השביעית, ואסור לקנות בה פירות שביעית. ואם יש לה תעודת כשרות, בין על פי 'היתר המכירה', ובין על פי 'אוצר בית דין', מותר לקנות ממנה פירות בלא הגבלה. אלא שאם הפירות מ'אוצר בית דין', יש לנהוג בהם קדושה.
יגכיוצא בזה לגבי קניית פרחים ועציצים, שאין לקנותם מאדם שאינו מוּכַּר, כל זמן שאין לו תעודה שהם גודלו במסגרת 'היתר המכירה' או על ידי גויים או בחממות עם מצע מנותק. אבל אדם שמוכר כנאמן, כגון שהוא ידוע ומוכר כשומר מצוות, יכול להעיד על הפירות או הפרחים שבידו, שגודלו בהיתר גם אם אין בידו תעודה (רמב"ם ח, יד; ועיין קטיף שביעית פרק סח).