שמחת הבית וברכתו — פרק ב׳

בהלכות עונה / חובת האיש ומצוות האשה

בחובת מצוות עונה מוטלת על האיש, שנאמר (שמות כא, י): "שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע". שְׁאֵרָהּ שיהיו בקירוב בשר, כְּסוּתָהּ זו המיטה והשמיכה, וְעֹנָתָהּ זה החיבור עצמו (רמב"ן שם, כתובות מח, א; לעיל א, ג). וכל המבטל מצווה זו ומצער בכך את אשתו – עובר באיסור תורה (לעיל א, ב). ואף שבלא שהאשה תיענה לבעלה בשמחה, אין שום ערך למצווה, נמצא שקיום המצווה תלוי בשניהם יחד, מכל מקום החובה הראשונית מוטלת על האיש. וכפי שגם מצוות הנישואין מוטלת כחובה על האיש, ועל כן הוא שצריך לחזר אחר בת זוגו, ולאחר שתסכים להינשא לו – לקדשה לאשה.

בכדי להבין את ההבדל שבין האיש לאשה, צריך לבאר, שאם האיש לא יביע במילים את אהבתו לאשתו, ולא ירבה לענג אותה בליטופים וחיבוקים, ויתקדם בהדרגה עד המקומות המענגים ביותר, מסתבר שלא יצליח לשמח אותה שמחה שלימה. מפני שכך היא תכונתן הטובה של הנשים, שתחומי הרוח, הנפש והגוף שלובים אצלן יותר מאשר אצל האיש, ולכן, במצב המתוקן, רק לאחר שכל הכוחות משתלבים יחד באהבה ותענוג, האשה יכולה להגיע לשיא השמחה. תהליך מורכב זה נמשך זמן.

בלעומת זאת, תכונתו של האיש שהוא יכול להפריד בין התחומים, והוא מסוגל לספק את תאוותו הגופנית גם בלא התקשרות נפשית ורוחנית. תכונה זו יש לה ערך רב כאשר צריך להתעלם מכל מה שמסביב כדי לרכז את כל הכוחות ולהתמקד במטרה אחת. זאת התכונה שגורמת לבחור לחזר במרץ אחר בת זוגו, להתגבר על הקשיים, ולהתמיד בכך עד שתסכים להינשא לו. זו גם התכונה המתאימה ללוחם בצבא. לכן האיש הוא שמקדש את אשתו.

באבל מצד שני, לאחר השגת המטרה בשמחת החתונה, פעמים שהגברים מאבדים עניין בקשר הנפשי השלם, מפני שהם היו ממוקדים בהגעה לחתונה, ולא התכוננו לכל האתגרים הכלולים בחיי הנישואים. ועל כן נצטווה האיש שלא יצא לצבא או למסעות עסקים בשנה הראשונה לנישואיו, שנאמר (דברים כד, ה): "נָקִי יִהְיֶה לְבֵיתוֹ שָׁנָה אֶחָת, וְשִׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר לָקָח", ועל ידי כך יבסס את חייהם הזוגיים.

בכך גם קורה לקראת הזיווג. ההשתוקקות של האיש לקראתו יכולה להיות עזה מאוד, אבל מיד לאחר שזרעו יוצא, הוא עלול לאבד עניין באשתו. וכיוון שמצד תכונת גופם, גברים מסוגלים להגיע לשיא התענוג הגשמי תוך דקות ספורות, בלא שיספיקו לשמח את נשותיהם, הוטלה מצוות עונה כחובה על האיש, ועיקר המצווה שיענג וישמח את אשתו ככל האפשר, ומתוך כך יתחברו. וזהו שהזהירו חכמים ואמרו (עירובין ק, ב): "אסור לאדם שיכוף אשתו לדבר מצווה". עוד אמרו: "כל הכופה את אשתו לדבר מצווה הויין (יהיו) לו בנים שאינם מהוגנים".

בהרי שאף שהחיבור מצווה, אם הוא נעשה כדי לספק את יצרו של האיש בלבד, בלא שישתדל לענג את אשתו, אין בו מצווה. וכך בזכות תכונתה של האשה, האיש נצרך לבטא יותר את רגשי אהבתו לאשתו, ועל ידי כך החיבור ביניהם נעשה עמוק ושלם יותר.

באמנם כאשר האשה אינה משתוקקת לחיבור עם בעלה, ואינה נענית לו ושמחה עימו, הרי שהיא עוקרת את המצווה. מפני שכל המצווה היא לשמח אותה, וכשאינה שמחה, המצווה בטלה מיסודה. ואם הדבר נמשך, הרי שהיא מחריבה את ביתם. וכפי שלמדנו (כתובות סג, ב), שכאשר האשה טוענת שבעלה מאוס עליה, צריך הבעל לגרשה, והיא מפסידה את כתובתה. הוא צריך לגרשה, מפני שאין אפשרות לקיים נישואין בלא שמחת עונה. והיא מפסידה את כל פיצויי כתובתה, מפני שהפרה באופן היסודי ביותר את עיקר הנישואין.

גהלכות עונה / מצוות האיש

גראוי שכמה שעות לפני החיבור יביע האיש לאשתו את אהבתו וצפייתו לקראת הייחוד, ועל ידי כך גם היא תתעורר לעומתו באהבה ותשוקה. ושניהם צריכים להיזהר שלא לדבר בשעות אלו בנושאים שעלולים לעורר מחלוקת ביניהם, או בנושאים שעלולים לגרום מתח לאחד מהם, כדי שלא לפגוע בשמחת המצווה. ואמרו חכמים, שהמדבר בנושא שעלול לפגום בשמחת המצווה, עתיד ליתן על כך את הדין, שנאמר (עמוס ד, יג): "כִּי הִנֵּה יוֹצֵר הָרִים וּבֹרֵא רוּחַ וּמַגִּיד לְאָדָם מַה שֵּׂחוֹ", אפילו "שיחה יתירה שבין איש לאשתו" (חגיגה ה, א, לפירוש הראב"ד. ב"ח או"ח רפ, ב).

גכשיתחילו להתקרב זה אל זה, מצווה שהאיש יבטא בפיו את אהבתו כלפי אשתו, וטוב שלא יחסוך בשום מחמאה, על יופייה ותכונותיה, הכל לפי מה שהוא יודע שמשמח את אשתו (זוהר ח"א מט, ב; תקוני זוהר נז, א). ואל ימציא מחמאות של שקר, אלא יתעמק באהבתו ויאמר מחמאות אמיתיות. אמנם בדברים האמיתיים אפשר להגזים, כי רק מפני החיסרון שבנו איננו רואים שהגוזמא קרובה יותר לאמת (עי' כתובות יז, א).

גבכלל המצווה – החיבוק והנישוק והליטוף בכל מקום שנעים ובכל דרך שמשמחת. והמצווה להתקדם שלב אחר שלב, מהמקומות שהמגע בהם נעים אל המקומות שמסעירים יותר, עד המקום שהמגע בו מעורר ומשמח ביותר. וכל אשה צריכה לדעת היכן הוא, כדי שתוכל במידת הצורך להדריך את בעלה כיצד לשמחה. וכיוון שכל אדם שונה מחברו, חלק מהמצווה הוא, שבני הזוג ידברו ביניהם בגילוי לב על מה שמענג אותם, וישאל האיש את אשתו כיצד יוכל לשמח אותה יותר, והיא תיענה לו ותיפתח אליו. ומתוך שהאיש ישמח את אשתו שמחה יתירה, יתחברו חיבור גמור.

גאצל רוב האנשים טוב שהאיש ישתדל שאשתו תגיע תחילה לשיא השמחה ואח"כ הוא, שאם לא כן, יש חשש שיאבד את תשוקתו ולא יצליח לשמח אותה כהלכה. יש לציין, שכפי הנראה, בעבר, ברוב המקרים נשים הגיעו לשיא השמחה בחיבור עצמו, וכיום מסיבות שונות, נשים רבות אינן מגיעות לכך בחיבור עצמו, אלא רק מליטוף באותו מקום, ואזי זו המצווה, ומתוך כך יתחברו חיבור גמור.

גמאז ומעולם היתה מידתם של תלמידי חכמים ובני תורה ששימחו את נשותיהם כראוי, ועל כן הזהירו חכמים את האדם שלא ישיא את בתו לעם הארץ, מפני שכל "המשיא בתו לעם הארץ – כאילו כופתה ומניחה לפני ארי. מה ארי דורס ואוכל ואין לו בושת פנים – אף עם הארץ מכה ובועל ואין לו בושת פנים" (פסחים מט, ב). כלומר, כמו האריה שדורס את טרפו ומתחיל לאכול מבשרו בעודו חי, כך עם הארץ בועל כדי לספק את תאוותו ואינו ממתין שאשתו תתענג ותשמח.

דהלכות עונה / דרך ארץ

דברא הקב"ה את האיש ואת האשה באופן שמטבעם הם משתוקקים זה לזה, ותשוקה זו טובה היא, באשר היא יסוד המצווה. ועל כגון זה אמרו: דרך ארץ קדמה לתורה (תנא דבי אליהו רבה א). כלומר, ציווה ה' שייתן האדם ביטוי לרגשותיו הטבעיים במלא עצמתם בתוך מסגרת הנישואין המקודשים, אבל אם יחנוק את רגשותיו הטבעיים, לא יוכל לקיים את המצווה כראוי. ומתוך כך גם לא יוכל לקיים את שאר המצוות באופן השלם.

דאמר רבי יוחנן (עירובין ק, ב): "אילמלא לא ניתנה תורה היינו למידים צניעות מחתול [שעושה צרכיו בסתר ומכסה אותם], וגזל מנמלה [שאינה נוטלת גרגר של חברתה], ועריות מיונה [שחיה בזוגיות נאמנה]. דרך ארץ מתרנגול – שמפייס ואחר כך בועל". מפייס היינו מחזר אחר זוגתו ומרצה ומפתה אותה לקראת החיבור.

דהרי שישנם יסודות מוסריים שהאדם צריך להבין בפשטות מתוך ליבו ומצפונו, כי הטבע הישר שנטע הבורא בכל הברואים מחייב זאת, עובדה שאפילו בעלי חיים נוהגים כך. והתורה באה להוסיף על גבי הטבע הבריא עוד קומה של דיוק, התמדה, מסירות וקדושה, אבל כאשר האדם אינו מבין ערכים אלו באופן טבעי בליבו, הרי שיש בו פגם בסיסי.

דאת הדרך לקיום מצוות עונה אמרו חכמים שאפשר ללמוד מהתרנגול, שהוא ידוע כמי שאוהב להתעסק עם התרנגולות ומומחה בהלכות פיוסים וחיזורים, ועל כן הוא גם נקרא 'גבר'. פירשו חכמים את מעשיו בדרך משל ומליצה, שבעת שהוא עושה בכנפיו תנועות רחבות מלמעלה למטה, הוא כמבטיח לתרנגולת שאחרי שיזדווגו יקנה לה מעיל ארוך ויפה שיגיע לה עד הרגליים. ולאחר שהוא מסיים לבעול הוא מכופף את ראשו ושומט את כרבולתו במעין ענווה והתנצלות על שאין לו כסף לקנות לה את המעיל, ונראה כנשבע בחיי כרבולתו המפוארת שתיכרת אם יהיה לו כסף ולא יקנה לה את המעיל (עירובין ק, ב, בתרגום ופירוש).

דרצו חכמים ללמדנו בזה, שאין לאיש לחסוך בדברי שבח ומחמאות לאשה, על יופייה ועל תכונותיה ועל דברים טובים שאמרה ועשתה. ואף ראוי להגזים בכך, כמו התרנגול שמבטיח דבר שיודע שלא יוכל לקיים, אלא שהוא מבטא בכך את אהבתו והערכתו, שכך היה ראוי לו לעשות למענה. ולאחר החיבור, לא ינהג כמו אותם הגברים שמאבדים עניין בבת זוגם, מפנים לה את גבם ונרדמים. אלא ראוי לו שיתנצל בפניה על יכולתו המוגבלת שאינה מאפשרת לו להמשיך בכל ביטויי האהבה והחיבה המגיעים לה לפי ערכה.

דעוד אפשר ללמוד מכללי דרך ארץ שניתן ללמוד מהטבע, שבדרך כלל האיש הוא שצריך ליזום את החיבור, מפני שרצונו יותר בולט ומוחצן, ומתגלה בקלות ומהירות יחסית. ומתוך התעוררותו בתשוקה אל אשתו, אשתו צריכה להיענות לו עד שאף היא תשתוקק לעומתו. אמנם זו ההדרכה הכללית, וכל זוג צריך לקיים את החיבור באופן המשמח ביותר עבורם (להלן הערה 4). ומכל מקום, גם כאשר ההכנות לא נעשו לרצונו של אחד מהם, אסור להם לבטל את העונות הקבועות (להלן הלכות ז-ח).

דעוד צריך להוסיף בהקשר של דרך ארץ, שהחיבור נמשל לסעודה (נדרים כ, ב), ודבר זה בא ללמדנו, שכשם שבסעודה טובה עורכים את השולחן במפה יפה, ומניחים סט של שלוש צלחות, וכוס אחת למים וכוס אחת ליין, ומגישים מנה לפתיחה, ואח"כ מנה ראשונה ומנה עיקרית ועוד מנה לקינוח. כך ויותר צריך להתכונן ולהשקיע בחיבור שהוא מצווה מהתורה, ולהתקדם במתינות, מדרגה לדרגה, עד שהחיבור יהיה בשמחה שלימה. וכשם שראוי לגוון מעת לעת את תפריט הסעודה, כי גם התפריט הטעים ביותר עלול לשעמם ברבות הזמן, כך ויותר צריך לגוון בענייני המחמאות והדרכים שהאיש מענג ומשמח את אשתו. והכל לפי רצונה, שיש שאוהבים יותר את הגיוון בתפריטי הסעודה ויש שאוהבים יותר את התפריט הקבוע והטוב.

ההלכות עונה / מצוות האשה

הכפי שלמדנו (הלכה ב), אף שמצוות הנישואין ומצוות עונה הן מצוות שמוטלות כחובה על האיש, יש לאשה שותפות מלאה בקיום המצווה. ובלא היענות מצידה לבעלה, המצווה מתרוקנת מתוכנה. לפיכך, כשם שמצווה על האיש להביע את אהבתו ותשוקתו לאשתו, כך גם מצווה על האשה להביע זאת. וכך הוא הטבע הישר, וכפי שאמרו חכמים (ברא"ר כ, ז): "אין תשוקתה של אשה אלא לאישהּ, שנאמר: וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ". ותשוקה זו מקודשת, שעל ידה מתגלה האהבה בין בני הזוג ושם השם שורה ביניהם (לעיל א, ה), והיא המשל והיא הביטוי לקשר שבין ישראל לקב"ה, שנאמר (שיר השירים ז, יא): "אֲנִי לְדוֹדִי וְעָלַי תְּשׁוּקָתוֹ".

הוכבר למדנו שמצוות "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא יט, יח), שעליה אמר רבי עקיבא שהיא "כלל גדול בתורה" (ספרא שם), מתקיימת בשלימות בין בני הזוג (האר"י ספר הליקוטים עקב). לפיכך, גם האשה צריכה לשמח את בעלה בכל מה שהיא יודעת שמענג אותו, וככל שתרבה בכך, מצוותה גדולה יותר.

הוככל שאהבתם ותשוקתם תגבר, חיבורם יהיה שלם יותר, ויזכו לבנים טובים יותר (לעיל א, ד, 4). וכתב המהר"ל (גבורות ה' פרק מג), שכאשר האשה משתוקקת מאוד לבעלה, היא מתקשרת לשורש החיים והאחדות, ומתוך כך היא זוכה ללדת בנים בעלי מעלה עליונה, ראויים לגאולה וחירות. וזהו שאמרו חכמים (סוטה יא, ב), שבזכות "נשים צדקניות שהיו באותו הדור – נגאלו ישראל ממצרים". בזכות השתוקקותן לבעליהן במצוות עונה, למרות כל קשיי השעבוד, הולידו את דור הגאולה (לעיל א, ח).

הכדי להרבות באהבה, נשים מתקשטות בתכשיטים בפני בעליהן, ואף עזרא הסופר תיקן, שיהיה מותר לרוכלים למכור בעיירות בשמים ותכשיטים בלא שיוכלו בני העיירות לעכב על ידם, "משום תכשיטי נשים, כדי שלא יתגנו על בעליהן" (ב"ק פב, ב). ואף הקב"ה ייפה את חוה וקלע את שערותיה, כדי להרבות את אהבתו של אדם הראשון אליה (עירובין יח, א). ועיקר ייעודן של קישוטי האשה, כדי לעורר את תשוקתו של בעלה (תנחומא וישלח יב; שהש"ר א, ב). וכתב רב האי גאון: "תבוא מארה לאשה שיש לה בעל ואינה מתקשטת, ותבוא מארה לאשה שאין לה בעל ומתקשטת" (שערי תשובה לגאונים פד). כפי הנראה כוונתו לתכשיטים שמעוררים תשוקה, ובתוך כך למדנו שעיקר מגמת הבשמים, התכשיטים והבגדים היפים, להרבות אהבה בין בני הזוג.

הכשאשתו של אדם אינה אוהבת אותו ומשתוקקת אליו ושמחה בחיבור עימו, הרי שהיא עושקת ממנו את שמחת חייו. ועל זה אמרו חכמים (מדרש תהלים נט): "אשה טובה – אין סוף לטובתה, ואם היא אשה רעה – אין סוף לרעתה". וכן מסופר (יבמות סג, א), על רבי חייא שבירך את רב תלמידו, שיצילנו ה' מדבר שקשה ממוות, היינו מאשה רעה, שנאמר (קהלת ז, כו): "וּמוֹצֶא אֲנִי מַר מִמָּוֶת אֶת הָאִשָּׁה" (הלכה יב על קשיים בחיבור מצד האשה).

והלכות עונה / מידה יפה באשה שתובעת בלב

ואמרו חכמים (עירובין ק, ב): "כל אשה שתובעת בעלה לדבר מצווה – הווין (יהיו) לה בנים שאפילו בדורו של משה לא היו כמותם". שכך למדנו שעשתה לאה אמנו, שנאמר (בראשית ל, טז): "וַיָּבֹא יַעֲקֹב מִן הַשָּׂדֶה בָּעֶרֶב, וַתֵּצֵא לֵאָה לִקְרָאתוֹ וַתֹּאמֶר: אֵלַי תָּבוֹא, כִּי שָׂכֹר שְׂכַרְתִּיךָ בְּדוּדָאֵי בְּנִי, וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ בַּלַּיְלָה הוּא". וזכתה לאה ומאותו הלילה נולד שבט יששכר שמבניו יצאו תלמידי חכמים ומנהיגים, שנאמר: "וּמִבְּנֵי יִשָּׂשכָר יוֹדְעֵי בִינָה לַעִתִּים לָדַעַת מַה יַּעֲשֶׂה יִשְׂרָאֵל, רָאשֵׁיהֶם מָאתַיִם וְכָל אֲחֵיהֶם עַל פִּיהֶם" (דברי הימים א' יב, לג).

ווהקשו שם בתלמוד, הרי אמרו חכמים: "האשה תובעת בלב, והאיש תובע בפה – זו היא מידה טובה בנשים", ואם כן איך תבעה לאה את בעלה, ועוד זכתה על ידי כך להוליד שבט של יודעי בינה? וביארו שהשבח לאשה "דמרציא ארצויי קמיה" – מראה לו אותות חיבה ומתקשטת לפניו כדי שירצה בה. כלומר תביעתה בלב נעשית ברמז. וכך נהגה לאה אמנו שאמרה ליעקב אֵלַי תָּבוֹא, לבטא את אהבתה ורצונה שיבוא לאוהלה כדי שישנו יחד בקירוב בשר, אבל לא בקשה ממנו במפורש שיתייחד עימה בחיבור גמור.

ווהטעם לכך שאין ראוי שתתבע אותו בפה, מפני שכוחו של האיש מוגבל, ולא תמיד יש ביכולתו לקיים את מצוות עונה, שמחייבת אותו להתענג ולהתרגש עד שיוכל לבוא אל אשתו. ועל כן מצוות עונה תלויה באיש, לפי מה שכוחו הגופני וטורח עבודתו מאפשרים לו (כמבואר בהלכה הבאה). אבל האשה יכולה להגיע לשיא התענוג בכל לילה, ואף מספר פעמים בלילה אחד. וגם כאשר היא מתוחה וקשה לה להגיע לשיא השמחה, היא יכולה להיענות לבעלה ולהתענג משמחתו. ואם תתבע אותו באופן מפורש בפיה, במצב שהוא מתקשה לקיים את החיבור, יתכן ויתבייש, ומעתה, במקום שייצפה לחיבור ויתענג וישמח בו מאוד, יתחיל לחשוש מפניו, שמא לא יצליח למלא את חובתו. ולעיתים חרדה זו עלולה לגרום למצב של חוסר אונים. לכן ראוי שהאשה תתעטף בצניעות ולא תתבע את בעלה בפה אלא ברמזים היוצאים מהלב, באופן שכאשר אינו בטוח שיוכל לקיים את המצווה, יוכל להחזיר לה אותות של חיבה אבל לא ירגיש מושפל מכך שאינו יכול להיענות לה באופן שלם.

ולא זו בלבד, אלא גם כאשר האיש עצוב ומדוכדך, עד שהוא חש חוסר אונים, בלא חיוניות ותשוקה, עד שנדמה לו שגם אם ירצה, לא יהיה בו כוח לעורר את עצמו לקישוי הנדרש לצורך החיבור עם אשתו. כאשר הוא זוכה לאשה טובה שתובעת בלב, ברמזים ובמחוות שמבטאות את אהבתה ותשוקתה אליו, כמו בחיבוק נעים, היא מחייה אותו ויוצרת בו את החשק והיכולת להתייחד עימה ולקיים את המצווה, ומוסיפה שמחה ואור לחייו (לעיל א, ט).

זהלכות עונה / זמני העונה

זמצוות עונה תלויה בכוחו של הבעל ובמקצועו, כפי שאמרו חכמים במשנה (כתובות סא, ב): "העונה האמורה בתורה, הטיילים – בכל יום, הפועלים – שתים בשבת, החמרים – אחת בשבת, הגמלים – אחת לשלושים יום, הספנים – אחת לששה חודשים".

זטיילים, יש אומרים שהם אנשים בריאים שפרנסתם קלה ובלא מתח, ועל כן מצוותם בכל לילה. כדוגמא לכך הזכירו את רב שמואל בר שילת, שהיה מלמד תינוקות סמוך לביתו, וכיוון שפרנסתו היתה צנועה, מוכסי המלך לא פקדו את ביתו, וכך חי בשלווה וביטחון (רי"ף ורא"ש). ויש אומרים שטיילים הם אנשים מבוססים כלכלית שאינם נצרכים לעבוד כלל, מלבד ניהול מסוים של עסקיהם שאינו טורד את מנוחתם (רמב"ם, ריא"ז, רי"ו וסמ"ג).

זפועלים שעובדים בעיר, מצוותם פעמיים בשבוע. ופועלים שעבדו מחוץ לעיר, גם אם חזרו בכל יום לעירם, כיוון שהדרך היתה מתישה את כוחם, מצוותם פעם בשבוע. מנהיגי חמורים, שהיו נושאים תבואה על חמוריהם מהכפרים לשווקים, כיוון שדרכם היתה לשהות מחוץ לביתם ששה ימים, מצוות עונתם פעם אחת בשבוע. מנהיגי גמלים, שהיו מובילים סחורה בדרכים ארוכות, כיוון שהיו רגילים לחזור לביתם אחת לחודש, מצוות עונתם אחת לחודש. ספנים שהיו מפליגים לחצי שנה, עונתם אחת לחצי שנה (כתובות סב, א-ב; שו"ע אה"ע עו, ה). תלמידי חכמים שמתייגעים בלימודם, מצוותם בלילי שבת ולילי יום טוב ולילי ראש חודש (שו"ע שם; מ"א או"ח רמ, ג). וכתבו גדולי האחרונים, שיותר נכון שגם תלמידי חכמים יקיימו מצוות עונה פעמיים בשבוע (מעיל צדקה נא; פת"ש אה"ע עו, ג; באו"ה רמ, א).

זטייל' שנשא אשה, אינו יכול להפוך ל'פועל' בלא הסכמתה, וזאת למרות שעל ידי עבודתו כפועל מצבם הכלכלי ישתפר, שהואיל ועל דעת שהוא טייל נישאה לו, אינו יכול למעט את עונתה בלא הסכמתה. וכן מי שנישאה לפועל שחייב בעונה פעמיים בשבוע, אינו רשאי להיות חמר שעונתו פעם בשבוע בלא הסכמת אשתו. וכן חמר שרצה להיות גמל, או גמל שרצה להיות ספן, חייב לבקש לכך רשות מאשתו. אמנם טייל שרצה להיות תלמיד חכם, מפני גודל המצווה שבדבר, אין אשתו יכולה למחות בידו, למרות שהוא ממעט עונתה (כתובות סב, ב; שו"ע אה"ע עו, ה; בית שמואל ח).

זתנאי החיים כיום השתנו מאוד, מצד אחד רוב האנשים עובדים פחות שעות מבעבר ובעבודות פחות מייגעות מבחינה גופנית, ובכך הם דומים יותר לטיילים. גם אלה שעובדים מחוץ לעיר, כיוון שהם נוסעים ברכב, כל זמן שהנסיעה אינה מייגעת מאוד, דינם כדין פועלים בעירם, ואולי אף כטיילים. מנגד, החיים נעשו מתוחים יותר עקב התחרות בשוק העבודה והעניין המוגבר בדיווחי החדשות וערוצי המידע ואמצעי התקשורת הבין אישיים. כתוצאה מכך מספר שעות השינה פחת, ויחד עם זה גם התשוקה הטבעית לקיום המצווה.

זעל כן נראה שחובת העונה של רוב האנשים היא פעמיים בשבוע, כאשר לעיתים עונתם של הצעירים מרובה יותר. יוצאים מהכלל אלו שעבודתם מפרכת במיוחד מבחינה גופנית או נפשית, שחייבים רק פעם בשבוע. ומנגד, אלו שעבודתם קלה במיוחד, שחייבים יותר מפעמיים בשבוע עד אפילו בכל יום כדין טיילים.

חהלכות עונה / המצווה הקבועה ומה שנוסף לה

חבנוסף לחובה הקבועה של מצוות העונה, שלרוב האנשים היא פעמיים בשבוע, מצווה על כל אדם לפקוד את אשתו בשעה שהיא משתוקקת אליו, ובתנאי שיש לו כוח לכך, היינו שהוא יכול לקיים את החיבור.

חהרי ששני חלקים במצוות עונה מהתורה: האחד, העונות הקבועות, כל אדם לפי מה שבריאותו וטורח מקצועו מאפשרים לו, שבעונות הללו יש ביטוי ומענה קבוע לקשר ולהשתוקקות שביניהם. ודווקא הקביעות היא שנותנת את המענה לכך, מפני שהיא מבטאת את יציבות קשר האהבה שביניהם. ועל שם הזמן הקבוע שלה נקראת מצווה זו 'עונה', שנאמר (שמות כא, י): "וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע".

חעל גבי זה ישנו החלק השני שבמצווה, והוא בשעה שמתעוררת תשוקה מצד האשה, שאז מצווה מהתורה שהאיש ייענה ויקיים עימה את החיבור בשמחה יתירה. וכן מצווה וחובה על האשה להיענות לבעלה אם הוא מבקש להתחבר אליה יותר פעמים מחובת עונתו.

חלאחר שלמדנו על החלק השני שבמצווה, לכאורה יש לשאול על החלק הראשון, מדוע צריכה התורה לקבוע לבני הזוג זמנים קבועים לבטא את אהבתם. מדוע לא הניחה להם לקבוע על פי רצונם את תדירות המצווה. הרי מוסכם להלכה על פי החלק השני שבמצווה, שאם אחד מבני הזוג מעוניין בכך, מצווה וחובה על השני להיענות לו, גם אם זה יהיה בכל יום. ומנגד, אם במשך כמה שבועות אין אחד מהם יוזם את החיבור, מדוע צריך להורות להם לקיים אותו בזמנים קבועים?

חשלוש תשובות בדבר: אחת, ברבות השנים טרדות החיים עלולות להתגבר, וכיוון שהחיבור כבר לא חדש ומיוחד כמו בהתחלה, בני הזוג עלולים לדחותו. פעם בגלל עייפות ופעם בגלל אירוע מטריד, פעם בגלל כאבי ראש ופעם בגלל מיחוש בבטן. ואף שבכל פעם שניהם מסכימים לבטל את המצווה, בפועל קשר האהבה שביניהם נחלש, ובתוך ליבם, כל אחד מצטער על שבן זוגו אינו משתוקק יותר לקיים את המצווה, אלא שהואיל ובן זוגו אינו יוזם את החיבור, גם הוא לא כל כך מעוניין, והעלבון והריחוק גוברים. ועל כן באה המצווה להורות שעליהם לקיים את העונות תמידים כסדרם. ורק לעיתים נדירות, כאשר הם מתוחים במיוחד, יוכלו בהסכמת שניהם לבטל את המצווה.

חהסיבה השנייה, אם המצווה היתה תלויה בהבעת רצון מיוחד מצד אחד מבני הזוג, יש חשש שאותו שמעוניין בזה יותר יתבייש לבקש זאת שוב ושוב. אבל כאשר ידוע שמצווה לקיים את החיבור פעמיים בשבוע, המצווה תתקיים תמידים כסדרם, והצורך לרמוז על רצון נוסף יישאר למקרים שבהם ההשתוקקות גוברת.

חהסיבה השלישית, כפי שלמדנו (לעיל ג-ד) המצווה צריכה להיעשות במלא תשומת הלב, כמו סעודה מושקעת, ושיערו חכמים כמה פעמים בשבוע יוכל אדם לקיים עונה באופן שלם, וממילא זו המצווה מהתורה. אבל אם האיש ירבה בכך יותר, יש חשש שיקיים את החיבור באופן שטחי כדי לספק את יצרו, בלא לענג את אשתו כראוי, והשמחה המיוחדת שבמצווה תלך ותדעך. לכן נתנו חכמים שיעור קבוע למצווה, שכך הוא האופן שבו ניתן לקיים את המצווה באופן הראוי. אמנם זוהי הוראה כללית, וכאשר האשה משתוקקת ליותר, מצווה על האיש להיענות לה אם הדבר בכוחו. וכן כאשר האיש משתוקק ליותר, ומרגיש שהוא יכול לשמח את אשתו כראוי, יש בזה מצווה.

טהלכות עונה / ליל טבילה ויוצא לדרך

טמצווה על האיש לפקוד את אשתו בליל טבילתה (שו"ע אה"ע עו, ד). ואם התרשל בכך, ביטל מצווה מהתורה ועבר באיסור חמור של אונאת אשתו, מפני שזה אחד מהדברים המעליבים ביותר, שאשה טובלת ונטהרת מטומאתה ובעלה אינו משתוקק להתחבר עימה. ועונה זו נחשבת לאחת מהעונות הקבועות, שאם מצוותם בשתי עונות בשבוע, הרי שזו הראשונה.

טמצווה על המתכוון לנסוע מביתו, לפקוד את אשתו בלילה שלפני יציאתו (שו"ע אה"ע עו, ד). וכפי שאמרו חכמים (יבמות סב, ב): "חייב אדם לפקוד את אשתו בשעה שהוא יוצא לדרך", הואיל ואז ההשתוקקות לחיבור גוברת, וזהו שנאמר (איוב ה, כד): "וְיָדַעְתָּ כִּי שָׁלוֹם אָהֳלֶךָ וּפָקַדְתָּ נָוְךָ וְלֹא תֶחֱטָא". הרי שבקיום המצווה לפני היציאה לדרך הבעל נפרד מאשתו באהבה, שמחה ושלום, ועל ידי כך לא יחטאו בזמן פרידתם במחשבה או במעשה של בגידה. אמנם כאשר הנסיעה היא לצורך מצווה, וקיום העונה עלול לבטל את המצווה, אין חובה לקיים את העונה (רש"י, נמוק"י).

טואיזו היא נסיעה שיש מצוות עונה לפניה? נסיעה שגורמת לתחושת פירוד וגעגועים, כל אדם לפי מה שהוא. ובכל אופן מדובר על נסיעה של לפחות לילה אחד מחוץ לבית. וכן ברור שאם הנסיעה תימשך באופן שתתבטל עונה אחת, גם בלא תחושת געגועים, מצווה לקיים את החיבור בלילה שלפני היציאה.

טוכן הדין לגבי אשה שנצרכת לנסוע מביתה, אם נסיעתה גורמת לתחושת געגועים או ביטול אחת העונות, מצווה לקיים את החיבור בלילה שלפני היציאה.

טכאשר הנסיעה אמורה להתקיים ביום שלפני ליל הטבילה, מצווה לדחות את הנסיעה עד לאחר הטבילה וקיום המצווה (רמ"א יו"ד קפד, י).

טיש אומרים שגם בעת חזרה מנסיעה שכזו, יש מצוות עונה (זוהר בראשית נ, א; רשב"א, באה"ט או"ח רמ, יט). וכאשר מתעוררת תשוקה לכך מצד אחד מבני הזוג, לכל הדעות מצוות עונה חלה עליהם. וכך ראוי להם, שלאחר נסיעה של אחד מהם, ישתוקקו להתחבר ולקיים את המצווה בשמחה.

יהלכות עונה / ליל שבת

יאמרו חכמים (כתובות סב, ב), שדרכם של תלמידי חכמים לקיים את עונתם בלילות שבת, ועליהם נאמר (תהלים א, ג): "אֲשֶׁר פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ". בנוסף לכך כתבו הפוסקים, שמצווה לתלמידי חכמים לקיים עונה בליל יום טוב ובליל ראש חודש (מ"א או"ח רמ, ג). כמה סיבות לכך. ראשית, במצוות עונה מקיימים גם מצוות עונג שבת, וכן ראוי לשמוח יותר ביום טוב וראש חודש. יתר על כן, מתאים שבימים מקודשים לקיים את מצוות עונה, וכפי שמצינו שלאחר מתן תורה ואחר חנוכת המקדש קיימו ישראל את מצוות עונה (לעיל א, ו). בנוסף לכך, בימים אלו תלמידי חכמים לומדים פחות, ולכן יכולים להתפנות יותר לקיום מצוות עונה בשלימות.

יולא רק לתלמידי חכמים מצווה לקיים את החיבור בשבת, אלא אף לכל אדם יש מצווה בזה, משום עונג שבת, וכפי שכתב שולחן ערוך (או"ח רפ, א): "תשמיש המיטה מתענוגי שבת הוא".

יאמנם פעמים שלא נוח לקיים את החיבור בליל שבת, מפני שיש אנשים שעייפים אז מעבודת השבוע או מההכנות לשבת, ובזמן שעייפים קשה לקיים את המצווה בהידור הראוי. וכיוון שעיקר מצוות התורה שהחיבור יתקיים בשמחה, אם אחד מבני הזוג עייף בליל שבת ויתקשה לשמוח אז שמחה שלימה, עדיף שיקיימו את העונה במוצאי שבת או ביום אחר כשלא יהיו עייפים. ואף שגם לפי הזוהר יש מעלה גדולה בקיום העונה בשבת, כיוון שעיקר המצווה שתהיה בשמחה, כאשר בשבת היא תתקיים בפחות שמחה, עדיף לקיימה במוצאי שבת.

יאהלכות עונה / קשיים בקיום המצווה מצד האיש

יאכל מה שלמדנו לגבי חובת עונה אמור לגבי אנשים בריאים, שכל הפוחת מעונה הקבועה לו, עובר באיסור תורה. ואם הוא ממשיך בזה, הרי שזו עילה מובהקת לתביעת גירושין, תוך שהבעל חייב לפצות את אשתו במלא כתובתה. אבל מי שמתקשה לקיים את עונתו מחמת שאינו בריא, אינו חייב אלא לפי מה שהרופאים מעריכים שבכוחו (שו"ע אה"ע עו, ג). וכיוון שפעמים רבות הבעיות נובעות מחוסר בהורמון מסוים או ממחלה אחרת, חובה עליו לשאול ברופאים, כי לרוב הבעיות הללו יש כיום תרופה. ולעיתים הבעיות הן רגשיות או נפשיות, והן שגורמות לו לבטל עונות או שלא לשמח בהן את אשתו כראוי, ואף בבעיות אלה חובה על האיש לטפל. כשהבעיה קלה, בדרך כלל התייעצות עם רב תועיל. ואם הבעיה קשה, צריך להיעזר במטפל ירא שמיים מומחה לתחום זה. ואם האיש התרשל ולא טיפל בבעיה כראוי, ביטל מצווה מהתורה, וכיוון שאינו מקיים את העונות כהלכה, אשתו רשאית לתבוע גירושין ועליו לפצותה במלא כתובתה.

יאואם השתדל ברופאים ובמטפלים ככל יכולתו, ולמרות זאת לא הגיע למצב שבו הוא יכול לקיים את העונות תמידים כסדרם. אם הוא מצליח לקיים את החיבור לכל הפחות פעם אחת בששה חודשים, כיוון שהוא עדיין מקיים את מצוות עונה לפי השיעור המועט ביותר, כמנהג ספנים (לעיל ז), אין אשתו יכולה לתבוע ממנו גירושין וכתובה. אבל אם גם את העונה הזו אינו יכול לקיים, ההחלטה נתונה בידי אשתו. אם תסכים לחיות עימו כך, הרשות בידה. ואם תרצה להתגרש, חובה עליו לגרשה ולשלם לה את כתובתה (שו"ע אה"ע עו, יא). מובן מאליו שגם מי שאינו יכול לקיים את עונתו בחיבור גמור, מצווה עליו לרצות את אשתו ולשמחה בנישוקים, חיבוקים וליטופים, עד שתגיע לשיא השמחה. ובדרך כלל, אם ינהג כך, למרות שאינו זוכה לקיים את החיבור, אשתו לא תרצה להתגרש ממנו.

יאמי שאשתו מוחלת לו על עונתה בלב שלם, מחילתה מחילה. ובתנאי שהאיש כבר קיים את מצוות פריה ורביה. אבל אם עדיין לא קיים, חייב בכל העונות שיש בהן סיכוי שאשתו תיכנס להיריון. ואם הוא אינו מצליח לקיים את העונות, חובה עליו לשמוע להוראות הרופאים כדי לקיים את מצוותו (שו"ע אה"ע עו, ו).

יאגם מי שקיים מצוות פריה ורביה ואשתו מוחלת לו על עונתה, אין ראוי שיתבטל מהמצווה, וישאל ברופאים כדי לקיימה כראוי, מפני שכך הוא הסדר הנכון והבריא. וכשם שראוי לאדם להשתדל לקיים את כל המצוות, גם כאשר אין עליו חובה גמורה לקיימן, כמו למשל מצוות גמילות חסד וציצית, כך עליו להשתדל לקיים מצווה יקרה וקדושה זו, שעל ידה שורה השכינה ביניהם ובעולם.

יבהלכות עונה / קשיים בקיום המצווה מצד האשה

יבכפי שלמדנו (בהלכה א), עיקר המצווה שיענג האיש את אשתו וישמח אותה ככל יכולתו עד שתגיע לשיא השמחה. אולם דבר זה אינו נתון בידו של האיש בלבד, מפני שלעיתים גם כאשר הוא משתדל מאוד, אשתו לא מגיעה לשיא התענוג. יכולות להיות לכך סיבות שונות, שכבר למדנו (בהלכה ב) שתחומי הרוח, הנפש והגוף שלובים אצל האשה יותר מאשר אצל האיש, וכאשר האשה אינה מבינה את ערך המצווה, או כאשר עניין מסוים מטריד אותה, או כשהיא עייפה, יתכן שגם לאחר כל המאמצים לא תצליח להגיע לשיא השמחה. ולהיפך, הניסיון להגיע לכך עלול להותיר אותה מתוסכלת ועצובה. מפני שכאשר התענוג גובר עד קרוב לשיאו, נוצרת בגוף ובנפש השתוקקות גדולה להגיע לשיא ולפורקן שעימו, וכשהוא חומק עובר, נותר תסכול עמוק. וכאשר אשה תחווה תסכול זה פעמים רבות, יתכן שתעדיף לוותר על הניסיון להגיע לשיא, כדי להימנע מהדכדוך שאחר הכישלון.

יבועל כן בעת שאשה יודעת שיקשה עליה להגיע לשיא השמחה, אפשר שתוותר על הניסיון להגיע לכך, ותקיים את החיבור בעונג נעים שמלוּוה בשמחה על עצם החיבור. לשם כך האיש צריך לענג מעט את אשתו, ואף היא צריכה להיענות אליו ולקבלו באהבה. באופן זה יקיימו את המצווה במדרגה של דיעבד. ואם בדרך כלל הם זוכים לקיים את המצווה לכתחילה, כשהאשה מגיעה לשיא השמחה, ורק לפעמים הם מסתפקים במדרגה של דיעבד, הרי שזה דבר טבעי ומקובל ואין להם להצטער על כך כלל. אבל צריך להשתדל שזה לא יקרה פעמים רבות.

יבוכאשר המצב פחות טוב, וברוב הפעמים האשה לא מגיעה לשיא השמחה, על בני הזוג למצוא את הסיבה והפתרון לכך. לפעמים הבעיה נובעת מעייפות או מתח, ואזי צריכים לסדר את החיים באופן מאוזן יותר, להפחית את המתח, להוסיף שעות שינה, או לכל הפחות להקפיד לישון לקראת המצווה. לעיתים זה קורה בתקופה הראשונה של חיי הנישואין, כאשר בני הזוג עוד לא למדו את הדרך להגיע לכך, ואזי עליהם ללמוד כיצד לקיים את המצווה כראוי. ואל יתרשלו בזה, שמצווה זו אינה פחות קדושה משאר המצוות. וכמובן שאם האשה יודעת שדבר מה ישמח אותה יותר, אל תתבייש לומר זאת לבעלה.

יבואם לאחר כל הניסיונות, האיש אינו מצליח לענג את אשתו עד שתגיע לשיא השמחה, מצווה על האיש להתייעץ עם רב או מומחה או האשה עם רבנית או מומחית. פעמים שעצה פשוטה יכולה לפתור את הבעיה, ואזי רב או רבנית יכולים לעזור. ולפעמים יש צורך להעמיק יותר במעצורים הפנימיים שביניהם, ופעמים שהמעצור נובע מבעיה רפואית, ואזי צריך להתייעץ עם מומחה. בכל אופן חובה לטפל בבעיה כדי לקיים את המצווה כהלכתה.

יבובינתיים חובה עליהם להקפיד לקיים את העונות, תמידים כסדרם. ואם יש לאשה עונג מהחיבור או מהליטופים והחיבוקים שסביבו, אף שהם במצב של דיעבד, מכל מקום הם מקיימים את המצווה. ואם גם עונג זה אין לאשה, הרי שמצבם קשה מאוד, ומכל מקום חובה עליהם לקיים את החיבור תמידים כסדרם, ועל ידי כך יקיימו את ברית נישואיהם, וזו המדרגה של קיום המצווה בשעת הדחק. אבל כפי שלמדנו, אסור להם להסתפק בזה, וחובה עליהם לשית עצות בנפשם ולפנות לייעוץ כדי לקיים את המצווה לכתחילה. כי המצב שבו האשה אינה שמחה במצווה, מותיר אותה בחסרון עצום ופוגע מאוד באיש, ומונע ממנו את השמחה העמוקה ביותר. במקום שתשוקתו להתחבר לאשתו תתקבל בשמחה, וחיבורם יהיה שלם ונאצל, הוא נותר בודד בעלבונו, ותשוקתו נדמית כתאווה שפלה, שמכריחה אותו לבעול את אשתו כדי לספק את יצרו שלא יחטא.

יבומכל מקום, אם התאמצו ולא הצליחו למצוא מזור למצבם, יקפידו לקיים את החיבור במדרגה של שעת הדחק, תמידים כסדרם, ויחמלו וירחמו מאוד זה על זה, ותהיה בריתם מקודשת בקיום חובתם המוסרית זה לזה, על פי מצוות התורה.

יגהלכות עונה / בני תשע מידות

יגשבחו חכמים את המקדש עצמו בשעת תשמיש שזוכה לבנים טובים (שבועות יח, ב). וההתקדשות היא, שייחדו עצמם לאהוב זה את זה בלב שלם. וככל שאהבתם גדולה יותר ועימה הכוונה שיזכו לילדים טובים וצדיקים, כך הייחוד שלהם קדוש יותר, ועל ידו הם זוכים לבנים טובים וצדיקים (לעיל א, ד; ב, ה-ו. להלן ג, ג).

יגמנגד, ככל שהם פחות אוהבים ודבקים זה בזה – כך חיבורם פגום, ואף הילדים הנולדים מהם עלולים להיות פגומים. ואלו הם בני תשע מידות רעות (נדרים כ, ב): "בני אימה ובני אנוסה, בני שנואה, בני נידוי, בני תמורה, בני מריבה, בני שכרות, בני גרושת הלב, בני ערבוביא, בני חצופה". פירושם:

יגא) בני אימה ובני אנוסה – כשהאיש מאיים על אשתו ואונס אותה לתשמיש, או שהאשה מכריחה את בעלה להתחבר עימה באונס או איום.

יגב) בני שנואה – ששונא את אשתו ובועל אותה כדי לספק את תאוותו, או שהאשה שונאת את בעלה ומתחברת עימו כדי לספק את תאוותה.

יגג) בני נידוי – שמתחברים בשעה שאחד מהם מנודה. ואף שלהלכה אין איסור למנודה לשמש את מיטתו (ש"ך יו"ד שלד, יב), כיוון ששאר העם צריכים לפרוש מהמנודה עד שיתקן את מעשיו, החיבור איתו אינו בדבקות ושמחה כראוי.

יגד) בני תמורה – שבועל את אשתו וחושב על אשה אחרת, או שהיא חושבת על איש אחר.

יגה) בני מריבה – שבני הזוג נמצאים במריבה, ומשמשים מיטתם בלא שנתפייסו. אמנם אין המריבה מתירה לאחד מהם לבטל את העונה, אלא שחובה עליהם להתפייס לפני החיבור.

יגו) בני שכרות – שמתחברים כשאחד מהם שיכור, שאין בייחוד זה כוונה שלימה של אהבה ואחדות.

יגז) בני גרושת הלב – שאחד מהם מעוניין בגירושין, שאף אם עדיין יש אהבה ביניהם, אין ייחודם שלם.

יגח) בני ערבוביא – אשה שהתגרשה ובטרם עברו שלושה חודשים נישאה לאחר.

יגט) בני חצופה – שתובעת את בעלה לתשמיש בדרך של חוצפה, גסות וניבול פה, שאין בייחוד זה אהבה אלא סיפוק תאווה בלבד. וכן כשהאיש תובע באופן זה את אשתו.

יגבמסכת כלה (א, טז) הוסיפו גם בני ישנה – שבועל את אשתו בעת שהיא ישנה, שאין בייחודם אהבה הדדית.

יגאמרו על בני תשע מידות אלו, שהואיל ונשמתם ירדה לעולם מתוך חיבור שאין בו אהבה ואחדות, יש בהם פגם, וקשה להם להתקשר לעניינים שבקדושה, ויצרם הרע גובר עליהם. מעבר לכך, כשאין אהבה והבנה בין ההורים, תחושת הניכור והריחוק שביניהם משפיעים לרעה על הילדים, שכדי לגדול כהלכה הם זקוקים לאווירה של אהבה ורעות, חום רגשי ויציבות נפשית.

יגאמנם ברור שגם לבני 'תשע מידות' יש בחירה, ואם יבחרו בטוב, יזכו לשכר גדול יותר, מפני שהצליחו להתגבר על יצרם ועל הדוגמא השלילית שראו בביתם. אך אם לא יתאמצו לתקן את עצמם, נטייתם לרע תגבר.

יגוכאשר השלום שבין איש לאשתו נפגם בישראל, וילדים רבים נולדים מזיווגים פגומים כאלה, הפגם גורם לפירוד בין הקב"ה וישראל, ובעקבות כך ישראל גולים מעל אדמתם. וזאת כדי שייסורי הגלות יסירו מישראל את הפושעים והמורדים מחמת הזיווגים הפגומים, ועל ידי כך האמונה חוזרת להתגלות וישראל נגאלים. שנאמר: "וּבָרוֹתִי מִכֶּם הַמֹּרְדִים וְהַפּוֹשְׁעִים בִּי, מֵאֶרֶץ מְגוּרֵיהֶם אוֹצִיא אוֹתָם, וְאֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל לֹא יָבוֹא, וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה'" (יחזקאל כ, לח. ועיין שם כ, מ-מד).

ידהלכות עונה / זמנים שאינם ראויים לעונה

ידאסור לאדם לשמש מיטתו בעת שיש צער גדול במדינה, כמו רעב גדול או מלחמה כוללת. ורק למי שעדיין לא קיים את מצוות פריה ורביה מותר לשמש בזמנים אלו (תענית יא, א; שו"ע או"ח רמ, יב; משנה ברורה רמ, מז). ובליל טבילה, למרות שהעולם בצער, לדעת רבים מותר לכל אדם לשמש את מיטתו (שו"ע או"ח תקעד, ד), ויש מחמירים גם בליל טבילה (מ"א). ומי שיצרו גובר עליו ועלול להגיע לידי עבירה, רשאי לשמש את מיטתו גם כשהעולם בצער (משנה ברורה רמ, מו).

ידיום הכיפורים ותשעה באב אסורים בתשמיש המיטה, שהוא אחד מחמשת הדברים האסורים בתענית. כדי להתרחק מהאיסור, צריכים בני הזוג לנהוג בימים אלו כמו בזמן הנדה, שלא יגעו זה בזה, ולא ישנו באותה מיטה (שו"ע או"ח תרטו, א; משנה ברורה תרטו, א). אמנם לגבי תשעה באב, שדינו קל יותר, מותר להם ביום להקל לנגוע זה בזה, הואיל ואין כל כך חשש שיגיעו מתוך כך לידי תשמיש. אבל גם ביום תשעה באב, אסור לנגוע נגיעה של חיבה, וכן אסור לישון באותה מיטה (פניני הלכה זמנים י, ט; ימים נוראים ח, ז).

ידהאבל אסור בתשמיש המיטה, מפני שמצווה זו צריכה להתקיים בשמחה, והאבל נמצא בצער (מו"ק טו, ב; שו"ע יו"ד שפג, א). אולם משאר ההרחקות שתקנו חכמים בזמן הנדה אינו צריך להיזהר, לפיכך מותר להם לנגוע זה בזה, ויכולה האשה להציע את מיטתו בפניו, אבל חיבוק ונישוק שיש בו תשוקה – אסור (רמ"א שפג, א; נהר מצרים קיג; שולחן גבוה שמב, יד). ואם האבל ישן על מיטתו, עליהם להפריד את המיטות כדי שלא יגיעו לתשמיש (שו"ע שם). ונראה שחיבוק של נחמה, ונישוק של נימוס, כל זמן שאין בהם תשוקה, מותר. ולאחר סיום השבעה, יש לחזור ולקיים את מצוות עונה באופן השלם ביותר, ואף מצווה לאשה להתקשט לשם כך, למרות שהיא עדיין בתוך שלושים ימי האבלות (שו"ע יו"ד שפא, ו).

טוהלכות עונה / צניעות

טוהצניעות היא אחד הביטויים לקדושת המצווה, וכפי שפירש רש"י את דברי חכמים: "יקדש עצמו – לשמש בצניעות" (נדה עא, א). מצווה יקרה זו צריכה לבטא ייחוד גמור בין האיש לאשתו, ועל כן אסור לחושפו בפני אנשים זרים ואסור לאנשים זרים לדבר בו. וצריך לבאר שלכל זוג ייחוד מיוחד משלו, שעולם ומלואו תלויים בו. וכך גם חשים בני זוג שזוכים לאהוב זה את זה אהבה יתירה, שאהבתם המיוחדת אין דוגמתה בכל העולם. וכך גם מבואר בחכמת הקבלה, שמאותה שעה של יחוד גמור, מתפשטת אורה וברכה בכל העולמות. וכיוון שעניין הייחוד שביניהם עמוק כל כך עליו להיות שמור כסוד ביניהם.

טולפיכך צריך לקיים את החיבור בתוך בית או מקום סגור ומוצנע, ואסור לקיימו בפרהסיא או במקום ציבורי למרות שאין שם אדם שרואה אותם. והעושים כן נראים כבועלים בזנות ומרגילים עצמם לידי עבירה, וראוי להעניש אותם על כך (סנהדרין מו, א; שו"ע אה"ע כה, ד).

טואסור לקיים את החיבור במקום שיש בו אדם נוסף. וגם כשהוא ישן אסור, מפני שיש חשש שמא יתעורר. מעיקר הדין מותר לשמש בפני תינוק שאינו יודע לדבר, אבל אין ראוי לעשות כן. וכשאין ברירה אחרת, מותר לקיים את החיבור כשהוא ישן. ואם התעורר באמצע, מותר להמשיך. לכתחילה ראוי שלא יהיה בחדר בעל חיים ככלב או חתול.

טונוהגים לכסות את הגוף בעת החיבור, גם כשאין שם אור (עי' דרכי טהרה כב, לט).

טוצריכים בני הזוג להצניע את זמן חיבורם. ובשעת התשמיש עליהם להיזהר שקולם לא ישמע לזרים. וכן נכון לאשה להצניע את ליל טבילתה, שלא ירגישו בה בני אדם (רמ"א יו"ד קצח, מח).

טוכדי שהחיבור יתקיים בצניעות ובשמחה, בלא חשש שמישהו מהילדים או האורחים יכנס פתאום, צריכים להקפיד לנעול את החדר. וכדי שלא יהיה ניכר אימתי הם מקיימים את המצווה, ראוי שבני הזוג יקפידו לנעול את דלת חדרם בכל לילה בעת שהם הולכים לישון, ולא יסכימו שאחד הילדים יישן עימהם בחדר.

טובני הזוג צריכים להיזהר שלא לספר על דרך חיבורם ואהבתם לאנשים זרים. ורק לעת הצורך, כדי לקבל עצה והדרכה, מותר לספר. וכן אסור לבני הזוג לדבר על החיבור שביניהם בדרך של ניבול פה, כדרך המספרים בדיחות גסות (רמב"ם הל' דעות ה, ד).

טווכן אסור לדבר על החיבור של אנשים אחרים ללא צורך, וכל הדיבורים הגסים האלו נקראים 'ניבול פה', כי הם הופכים את הדיבור החי שנועד להוסיף ברכה לדיבור מת ומנוול. כמו נבלה סרוחה שאסורה באכילה. אמרו חכמים (שבת לג, א): "הכל יודעים כלה למה נכנסת לחופה, אלא כל המנבל פיו, אפילו חותמים עליו גזר דין של שבעים שנה לטובה – הופכין עליו לרעה".

טומותר לאורחים לשמש מיטתם בתנאי שיש להם חדר סגור, ואין חשש שבני הבית ירגישו בכך או שישאירו סימנים על הסדינים.

טונכון שבני הזוג יימנעו ממעשים שמבטאים את תשוקתם זה לזה בפני זרים (רמ"א אה"ע כא, ה). אמנם חיבוק ונישוק נימוסי, בחברה שבה הדבר מקובל, אינו נחשב לא צנוע. אבל כאשר הוא מבטא תשוקה, יש בו חוסר צניעות, כי האהבה שבין בני הזוג היא עניין עמוק ואישי מאוד, והחושף אותה בפני זרים עושה אותה חיצונית ומקצץ את כנפיה. ועוד יש לחוש, שהפגנת אהבה זו תעורר צער וקנאה אצל אלו שלא זכו לכך.

טזהלכות עונה / האיסור באור

טזאסור לשמש ביום, מפני שאסור לקיים את החיבור באור. ועניין זה קשור לצניעות שהיא אחת ממידותיהם של ישראל (יבמות עט, א), ולכן אמרו: "ישראל קדושים הם ואין משמשים מטותיהם ביום" (נדה יז, א). וכן אסור לשמש בלילה במקום שדולק בו אור (שו"ע או"ח רמ, יא). אמנם אין הכוונה שצריך חושך גמור, אלא גם כאשר נכנס אור הלבנה לחדר, כל זמן שאינו מאיר עליהם ממש, מותר. ויש מחמירים כשאפשר, לסגור את התריס או הווילון גם בפני אור זה (עיין משנה ברורה רמ, לט).

טזאיסור זה הוא דווקא בשעת החיבור עצמו, מפני שהחיבור צריך להיות צנוע ונסתר, עמוק ונשגב, כראוי למצווה קדושה זו. ויש גם חשש שאולי עקב כך אשתו של אדם תתגנה עליו, מפני שיסוד האהבה שביניהם הוא אין סופי, הרבה מעבר ליופי החיצוני. וכאשר החיבור נעשה באור, הוא נעשה מוגבל ותלוי במראה החיצוני, ושוב אין בו ביטוי לאהבה האין סופית, והסוד והיופי הפנימי שבו עלולים להתפוגג, והאהבה שביניהם תכלה. כעין זה מצינו בתפילת עמידה, שלרוב גובה ועומק מעלתה, צריכים לאומרה בלחש, שלא כמו שאר התפילות והברכות שנאמרות בקול (עיין בתיקוני זוהר י' כה, א, שהשוו את החיבור לתפילת עמידה).

טזבבית אפל, גם ביום מותר לשמש, שכן מצב האור שבו דומה ללילה. ובמקרה שאנשים יכולים לקיים את החיבור ביום ביתר שמחה ואהבה, כגון שהם מכירים בעצמם שבלילה יהיו עייפים, מוטב שישמשו ביום תוך שהם מאפילים את חדרם. ומסופר בתלמוד שבבית מונבז המלך נהגו כן, ושבחו אותם חכמים, על שקיימו מצוות עונה בשמחה (נדה יז, א). וכן כאשר האיש חוזר באמצע היום מהצבא או מנסיעה רחוקה, יכולים להאפיל את החדר ולשמש לכתחילה ביום. אמנם כשאין צורך או יתרון ליום, נכון לשמש בלילה, שהוא הזמן הצנוע והמתאים לכך.

טזבשעת הצורך, כשאין אפשרות להאפיל את החדר, מותר לתלמיד חכם לשמש ביום, ובלבד שיקפיד להאפיל על גופם וראשם בשמיכה. ולשאר אנשים לא התירו גם בשעת הצורך, שמא יתרשלו בכך (רמ"א או"ח רמ, יא). אבל בשעת הדחק, כשרואה אדם שיצרו גובר עליו והוא עלול להגיע לידי זרע לבטלה, מותר לכל אדם לשמש ביום, ובתנאי שיקפיד לכסות את גופו וראשו בשמיכה (חכ"א קכח, ט; שעה"צ רמ, כה).

טזבלילה, כאשר דולק בחדר נר או נורה, אסור לשמש על ידי כיסוי בטלית, אלא חובה לכבות את האור. ואף בליל שבת, שאסור לכבות את האור, אסור לקיים את החיבור על ידי התכסות בטלית, שכן הורו חכמים שלא לשמש בחדר שדולק בו אור (שו"ע או"ח רמ, יא). ואם האור מגיע מעבר למחיצה, הדין הוא כמו ביום, שבשעת הצורך תלמיד חכם יכול להקל על ידי האפלה בשמיכה, ובשעת הדחק כל אדם יכול להקל בזה (משנה ברורה מא).

יזהלכות עונה / בפני ספרי קודש

יזאף שמעלת קדושת מצוות עונה גדולה עד מאוד, יש להפריד בין התחומים, מצוות עונה נעשית תוך שחרור ושמחה גופנית שפורצת גבולות, ואילו את התורה צריך ללמוד באימה ויראה ורתת וזיע, וכך גם צריך להתייחס לספר התורה – בכובד ראש (כמבואר להלן ג, ט). לפיכך, אסור לשמש בחדר שיש בו ספר תורה שנכתב בדיו על הקלף כדרך כתיבתו בסיני. אם אפשר – צריך להוציאו מהחדר, וכשאי אפשר להוציאו, צריך לעשות מחיצה בין הספר לבין המיטה, באופן שהספר יהיה ברשות אחרת וגם לא יראה להם. (גובה מחיצה י' טפחים (76 ס"מ), ורוחבה ד' אמות (182 ס"מ), דרכי טהרה כב, מא).

יזאסור לשמש בחדר שיש בו תפילין או מזוזה או ספר קודש אחר. אבל אם יכסה אותם בשני כיסויים, מותר. כיסוי אחד יכול להיות הנרתיק הרגיל של התפילין או בית המזוזה, והכיסוי השני צריך להיות מיוחד לצורך זה. לגבי התפילין צריך לפרוש עליהם מפה, או להכניסם לתוך תיק אחר. לגבי המזוזה, נוהגים לכסותה מתחילה בשני כיסויים, כשלפחות אחד מהם אטום, ועל ידי כך מותר לשמש בחדר, וכן מותר להחליף בחדר חיתול לתינוק וכל כיוצא בזה.

יזלגבי ספרים מודפסים שמונחים בחדר או במדף הספרים, בנוסף לכריכה שלהם, נכון לכסותם בעוד כיסוי, כמו בד או נייר. בשעת הדחק, כשאין אפשרות לעשות זאת, אפשר לשמש בתנאי שיקפידו להתכסות בשמיכה, באופן שלא יהיו ערומים בפני הספרים.

יזיש אומרים שצריך ליטול ידיים אחר התשמיש (של"ה, דרכי טהרה כד, ג). אמנם למעשה, אין חייבים לנהוג כך, והרוצים להמשיך לישון רשאים.

יחהלכות עונה / שלא כדרכה

יחדרך החיבור הוא באותו המקום שממנו האשה מתעברת, אולם ישנם אנשים שחפצים לקיים את החיבור בפי הטבעת. אם הדבר נעשה תוך גרימת כאב לאשה ובניגוד לרצונה, ברור שהדבר אסור. השאלה מה הדין כאשר האשה מסכימה או רוצה? מובא בתלמוד (נדרים כ, ב), שחכמים הורו שאין בדבר איסור. אולם מנגד למדנו, שחטאם של ער ואונן בני יהודה היה, שבעלו את תמר מפי הטבעת, והשחיתו בכך את זרעם, ויהי הדבר רַע בְּעֵינֵי ה' וימיתם (יבמות לד, ב; בראשית לח, ז).

יחפירשו רוב הראשונים, שכאשר עושים זאת בכוונה כדי למנוע עיבור, יש בזה השחתת זרע והדבר אסור, אבל כאשר עושים זאת באקראי, אין בכך איסור. ויש ראשונים שפירשו, שמה שחכמים התירו הוא בתנאי שהאיש לא יוציא את זרעו שם, אלא אח"כ יתחברו במקום הרגיל ושם יוציא את זרעו. ויש מחמירים גם בזה.

יחלמעשה, אדם שחש בכך צורך, רשאי לסמוך על דעת רוב הפוסקים שהקילו באקראי, ובתנאי שאשתו מסכימה לכך.

יחיש אומרים שגם כאשר החיבור נעשה במקום הראוי לעיבור, נכון שייעשה באופן שהאיש למעלה והאשה למטה ופניהם זה אל זה, ויש שהקפידו על כך מאוד. ואף שיש מעלה בחיבור באופן הזה, מצד הדין כל התנוחות האפשריות מותרות, ובתנאי שהדבר ייעשה ברצון שניהם. וכאשר על ידי שינוי התנוחה אחד מהם נהנה יותר, יש בכך מצווה של שמחת עונה. אמנם כאשר אין רצון מצד אחד מבני הזוג לשנות, עדיף שהייחוד יהיה באופן המובחר. וגם כאשר הם שמחים יותר בתנוחה שונה, עדיף שבחיבור שמקווים שממנו יהיה היריון, יתחברו באופן המובחר.

יטהלכות עונה / שאלות נוספות

יטמובא בתלמוד (נדרים כ, א), שאמר רבי יוחנן בן דהבאי, סחו לי מלאכי השרת: "אילמים מפני מה הויין (נהיים)? מפני שמנשקים על אותו מקום (שממנו האשה מתעברת)… סומים מפני מה הויין (נהיים)? מפני שמסתכלים באותו מקום". אולם בסיום הסוגיה אמרו, שזו דעת יחיד, אבל לדעת חכמים, אין בדברים הללו איסור (שם כ, ב).

יטיש ראשונים שמחמירים וסוברים שאסור לנשק ולהסתכל באותו מקום, אבל אין בדבר סכנה (ראב"ד). ויש ראשונים שסוברים שהדבר מותר, אבל מידת חסידות לחוש לסכנה שבזה (סמ"ק). אולם לדעת רובם המכריע של הראשונים, דעתו של רבי יוחנן בן דהבאי נדחתה והלכה כדעת חכמים שאין בדבר לא איסור ולא סכנה. ולא זו בלבד אלא שיש מהם שאומרים, שגם אין בדבר חסרון קדושה (יראים). ורבים סוברים, שאף שאין בדבר לא איסור ולא סכנה, מכל מקום מנהג צניעות וקדושה שלא לנהוג כך (רמב"ם, סמ"ק, רמ"א אה"ע כה, ב).

יטלמעשה, כיוון שדעת רוב הראשונים להקל, ובנוסף לכך גם לאוסרים האיסור מדברי חכמים בלבד, אין בדבר איסור. אמנם כיוון שלדעת רוב הראשונים מצד הצניעות והקדושה עדיף להחמיר, נכון לחוש לדעתם (רמ"א אה"ע כה, ב). אבל כאשר הדבר משמח מאוד אחד מהם, ובלא זה שמחתו פגומה, הרי ששמחת מצוות עונה גוברת, וראוי שינהגו כדעת רוב הפוסקים. ואם ירצו להחמיר, יימנעו מזה בחיבור שיכול להיות ממנו עיבור. וכאשר אחד מבני הזוג חש מזה דחייה, נכון שינהגו כדעת המחמירים.

יטאין לאשה הגבלות ביחס לנישוק וראיית האיבר של בעלה. אמנם נכון שלא יעשו דבר שדוחה אותו או אותה. ואם דבר מסוים משמח באופן מיוחד אחד מהם, אף שהשני אינו מעוניין בו כל כך, כל זמן שאינו דוחה אותו, יש בו צד של מצווה, שכל מה שמוסיף לאהבה ולשמחת החיבור שביניהם, בכלל מצוות עונה ומצוות וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ (ויקרא יט, יח).