שמחת הבית וברכתו — פרק ג׳

בקדושה וכוונה / הבחירה החופשית

בכיוון שתאווה ותשוקה זו יכולה להשפיל כל כך את האדם, ישנם אנשי רוח ודת מחכמי אומות העולם שסבורים, שכדי לזכות למעלה הרוחנית הראויה, ראוי לאדם להתרחק מתאווה ותשוקה זו ככל האפשר. חלקם מאסו לגמרי בנישואין, וחלקם תמכו בנישואין כדי להוליד את הדור הבא, אבל הזהירו את האיש ואת האשה להתרחק עד כמה שאפשר מתשוקת הבשר, שחרפה היא לאדם להשפיל את עצמו אליה.

באמנם הדרכת התורה, שאין גנאי בחיבור של האיש עם אשתו, שכך ברא ה' את האדם, ולא יתכן שהדבר שעליו מיוסד העולם, ועל ידו נולדים חיים חדשים, יש בו גנאי וחרפה, אלא להיפך, קדושה יש בו (מהר"ל באר הגולה ה, ד).

באלא שברא ה' באדם יצר טוב ויצר רע, וציוונו לבחור בטוב. שנאמר (דברים ל, יט): "הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ, הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה, וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ".

בשורש שני היצרים אחד, ונתן ה' בידינו את הבחירה, להטות את היצר לטובה או לרעה. כך למשל ביצר האכילה, אפשר להפנותו לאכילה גסה שמשכיחה את האידיאלים האלוקיים וגורמת לתחלואים, ואפשר להפנותו לאכילה מעודנת שמאפשרת לאדם לברך את ה', ומוסיפה לו בריאות ושמחה. ככל שמדובר ביצר חשוב וגדול יותר, כך כוחות הטוב והרע שבו גדולים יותר. תשוקה זו שיש באיש ובאשה אין חזקה ממנה, שעל ידה נולדים חיים חדשים, ועל ידה מתגלה האחדות האלוקית בעולם. ולכן כשמטים אותה לרעה, בזנות וניאופים, אין רעה ממנה. וכאשר משתמשים בה לטובה, להרבות אהבה ואחדות בין איש לאשתו, אין טובה וקדושה ממנה.

בזו משמעות המאמר (סוטה יז, א): "איש ואשה, זכו – שכינה ביניהם, לא זכו – אש אוכלתם". כאשר הם זוכים לבטא את תשוקתם הטבעית בקדושה, במסגרת הנישואין, הרי שהשכינה שורה ביניהם. ואם הם מטים אותה לזנות וניאופים, שם ה' מסתלק מהם, ומה שנותר הוא רק אש תאוותם שלעולם לא תבוא על סיפוקה, והיא אוכלתם בעולם הזה ושורפתם בעולם הבא בגיהנם.

גקדושה וכוונה / שתי מדרגות בקדושת הנישואין

גשתי מדרגות בקדושת הנישואין. הראשונה, כאשר בני הזוג שומרים על בריתם ואינם בוגדים זה בזה. השנייה, שבנוסף לכך, הם משתדלים להרבות אהבה ביניהם, ומתאמצים לשמח זה את זה ככל יכולתם, ומתכוונים ללדת ילדים ולגדלם לתורה ומצוות. וככל שהם מכוונים לכך יותר, כך הם זוכים יותר להתעלות במעלות הקדושה.

גוכן כתב הראב"ד, שיש במצוות עונה ארבע כוונות, שלוש מהן טובות, ואחת פחותה מהן, אבל גם בה יש מצווה. שלוש הכוונות המעולות הן: א) לשמח אשתו במצוות עונה. ב) לקיים מצוות פרו ורבו. ג) במשך ההיריון, לכוון שעל ידי החיבור בשמחה ואהבה, יצא הוולד מלובן ומזורז ובעל תכונות טובות (נדה לא, א; ועיין לעיל א, ד). והכוונה הרביעית פחותה במעלתה, אבל גם בה יש מצווה, וגם עליה האדם מקבל שכר, והיא שאדם מקיים את החיבור מפני שהוא רואה שיצרו מתגבר עליו וכדי שלא יתאווה לנשים אחרות (ראב"ד בשער הקדושה; טור או"ח רמ, א). הכוונה האחרונה היא המדרגה הראשונה והבסיסית של קדושת הנישואין, והשלוש הראשונות שייכות למדרגה השנייה המעולה. ונרחיב יותר:

גהמדרגה הראשונה היא מדרגתם של השומרים על ברית נישואיהם בנאמנות. ואף שלכל אחד מהם חשוב יותר לספק את תאוותו מאשר לשמח את בן זוגו, כל זמן שאינם בוגדים, יש קדושה בנישואיהם. וכפי שאמרו חכמים (סוטה יז, א): "איש ואשה, זכו – שכינה ביניהן, לא זכו – אש אוכלתם". פירש רש"י: "זכו – ללכת בדרך ישרה שלא יהא הוא נואף ולא היא נואפת".

גועל כן ההתקשרות שבין האיש לאשתו נקראת 'קידושין'. וכך הוא נוסח ברכת הקידושין: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על העריות ואסר לנו את הארוסות, והתיר לנו את הנשואות לנו על ידי חופה וקידושין, ברוך אתה ה' מקדש עמו ישראל על ידי חופה וקידושין".

גיתר על כן, יש להעריך שגם מי שבתחילה עיקר מגמתו לספק את תאוותו, אם ישמור על מסגרת נישואיו כהלכה, במשך הזמן יתקדם לאהבה עמוקה יותר. מסתבר שכאשר תאוותו הראשונה תדעך הוא יעבור משבר, אבל מחויבותו להלכה ולברית נישואיו תשמור עליו שלא יבגוד, ומתוך כך יצליח להעמיק ולהתקשר אל אשתו באהבה ושמחה יתירה ולהתעלות אל המדרגה השנייה.

גהמדרגה השנייה היא מדרגתם של הזוכים להתייחד באהבת אמת. ככל שהאיש חושב יותר על טובת אשתו, כך הוא זוכה להתעלות יותר במדרגות הקדושה הזו. כדי שיוכל לשמח את אשתו בחשק גדול, צריך שגם הוא יהנה וישמח בעת החיבור (להלן יד), אולם עיקר מגמתו לשמח את אשתו. וכאשר תיווצר התנגשות בין תאוותו למה שטוב לאשתו, יעדיף לשמח את אשתו מאשר לספק את תאוותו. מדרגות אלו קיימות במקביל אצל האשה, ככל שהיא חושבת יותר על טובת בעלה, ועל ידי תשוקתה היא משמחת את בעלה יותר, כך היא מתעלה יותר במעלות הקדושה.

גאלו שתי המשמעויות של המושג 'קדוש'. א' פרוש ומובדל. ב' נצחי, מוחלט ואלוקי. במדרגה הראשונה בני הזוג פורשים ונבדלים מכל שאר הגברים והנשים שבעולם. במדרגה השנייה, בהתייחדות שלהם מתגלה הניצוץ האלוקי, הנצחי והמוחלט.

דקדושה וכוונה / בין אהבה לתאווה

דשתי דרכים פתוחות בפני בני הזוג, בדרך הטובה הדגש הוא על האהבה, ובדרך הרעה על התאווה. ההולך בדרכי היצר הרע, חושב על עצמו בלבד, ורודף אחר נשים כדי לספק את תאוותו. וההולך בדרכי היצר הטוב, רוצה לאהוב את בת זוגו אהבת אמת ולשמח אותה ככל היותר, ולכל הפחות הוא שומר לה אמונים. המתאווים והאוהבים נראים בתחילה דומים, אולם תאוותם של ההולכים אחר יצרם הרע אינה מחזיקה מעמד, ולכן כל הקשרים שלהם מתפרקים במפח נפש. ואילו אהבתם המקודשת של ההולכים בדרכי הטוב הולכת ומתעצמת ומתעמקת עד אין סוף.

דלעיתים בהתחלה זה שהולך בדרכי היצר הרע יראה כמי שמוכן להשקיע בבת זוגו יותר. כדי לספק את תאוותו הוא יהיה מוכן לנסוע אחריה עד סוף העולם, לשלם סכומים גבוהים בשכרה, לקנות לה תכשיטים יקרים, להעניק לה מחמאות בלא גבול, ואפילו ליהנות מכך שגם היא שמחה. אבל כיוון שעיקר כוונתו לספק את תאוותו, הוא למעשה משתמש בה. לכן בדרך כלל, למרות כל ההצהרות שלו, הוא יעדיף שלא להתחתן, כי את תאוותו הוא יכול לספק גם בלא נישואין. וגם אם יסכים להינשא, כל זמן שעיקר מגמתו תהיה לספק את תאוותו, לא יאהב את אשתו באמת אלא ינצל את גופה, ולכן הקשר שביניהם ילך וידעך.

דבמקרים הקיצוניים של ההליכה אחר התאווה, אדם מוכן לאנוס אשה כדי לספק את יצרו הרע. ואז אין במעשהו שום שמץ של אהבה אלא תאווה בלבד. ולהיפך, לאחר שיתפקח מיצרו, ישנא אותה, וכפי שאירע לאמנון ביחס לתמר, שאחר שאנס אותה, "וַיִּשְׂנָאֶהָ אַמְנוֹן שִׂנְאָה גְּדוֹלָה מְאֹד" (שמואל ב' יג, טו). התאווה מנסה להחליף את האהבה, אולם לאחר ההתפקחות, מתברר לאדם שהוא נשאר חלול ומדוכא, ובמקום לשנוא את עצמו הוא מעדיף לשנוא את האשה שאנס.

דלעומת זאת, ההולך בדרכי האהבה, רוצה להתקשר באהבת אמת לאשתו, נזהר מאוד שלא לפגוע בה, ומשתדל לשמח אותה ככל היותר. לפני הכל הוא חושב עליה ועל טובתה, וככל שעוברות השנים, הקשר שביניהם נעשה עמוק יותר ויותר. ולמרות שהם הולכים ומזדקנים, השנים אינן שוחקות אותם, אהבתם מתעצמת, והם הולכים ומתאחדים עד אין סוף. זוהי האהבה היקרה והקדושה, שאין בה שום גנאי.

הקדושה וכוונה / הקדושה שבשמירת איסורי עריות

הכפי שלמדנו, המדרגה הראשונה שבקדושת הנישואין היא, שאדם מתקשר אל אשתו כהלכה ונזהר מאיסורי עריות. שלושים ושבעה איסורים מהתורה מנה הרמב"ם ב'איסורי ביאה' (ספר קדושה). ניתן לחלק את האיסורים לחמש קבוצות.

ההאחת, איסורים משום קרבת משפחה, כמו אם, בת, אחות, דודה, גיסה ובת או נכדת אשתו, בקבוצה זו נכללים מירב האיסורים.

ההשנייה, פסולי חיתון: שלא להתחתן עם גויים שלא נתגיירו כהלכה, ושלא להתחתן עם ממזר או סריס.

ההשלישית, משכב זכור ומשכב בהמה.

ההרביעית, אשת איש.

ההחמישית, איסור נדה.

העוד איסור עריות חמור ישנו, והוא האונס אשה או איש, וקל וחומר קטינים. פשע זה נעשה בדרך כלל תוך איסור של גילוי עריות במשפחה או איסור נדה או משכב זכור. אולם גם כאשר הוא נעשה בלא איסורים אלו, יש בו פגיעה חמורה מאוד בנאנס, עד שמבחינה מסוימת הוא נחשב כרצח, שנאמר (דברים כב, כו): "כִּי כַּאֲשֶׁר יָקוּם אִישׁ עַל רֵעֵהוּ וּרְצָחוֹ נֶפֶשׁ כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה".

העוד שבע עשרה מצוות מהתורה נאמרו ביחס למסגרת הנישואין, ובכללן דיני גירושין, יבום וחליצה, דין המפתה או אונס נערה בתולה, ודין אשה סוטה.

הואל יקל בעינינו מעלת קדושתו של מי שנזהר בכל האיסורים והמצוות הללו, שכן אנו מוצאים בפועל, שרוב האנשים שאינם מקבלים על עצמם את עול התורה והמצוות אינם מצליחים לשמור את ברית נישואיהם. וגם בין הדתיים, לא כולם מצליחים לעמוד בזה.

האמרו חכמים (משנה מכות ג, טז): "כל היושב ולא עבר עבירה נותנים לו שכר כעושה מצווה. רבי שמעון בר רבי אומר: הרי הוא אומר (דברים יב, כג): רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ וגו', ומה אם הדם שנפשו של אדם קצה ממנו, הפורש ממנו מקבל שכר, גזל ועריות שנפשו של אדם מתאווה להן ומחמדתן, הפורש מהן על אחת כמה וכמה שיזכה לו ולדורותיו ולדורות דורותיו עד סוף כל הדורות".

הוכן נאמר (ויקרא יט, ב): "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלוֹהֵיכֶם". פירש רש"י: "הוו פרושים מן העריות ומן העבירה, שכל מקום שאתה מוצא גדר ערווה – אתה מוצא קדושה". הרי שכל השומר על ברית נישואיו נקרא קדוש.

וקדושה וכוונה / המצוות כסייג לחטא

ובנוסף לערך העצמי שבמצוות עונה, שעל ידה באה לידי ביטוי האהבה שבין בני הזוג, מצוות עונה היא גם מגן מפני חטא הניאוף. ועל כן מי שאינו נשוי חשוף יותר לפיתויי היצר, ועליו להתחזק יותר בתורה ובמצוות כדי לשמור את כוחות האהבה שלו לזיווגו האמיתי והמקודש במסגרת הנישואין. ופעמים שהיצר מתגבר מאוד עד שקשה מאוד לעמוד כנגדו, ואזי ככל שאדם חיזק את עצמו יותר בתורה ובקיום המצוות, כך הוא מוצא בעצמו יותר כוחות להציל את נפשו. ואף זה בעזרת ה'.

ווכך מסופר בתלמוד (מנחות מד, א): "אמר רבי נתן: אין לך כל מצווה קלה שכתובה בתורה, שאין מתן שכרה בעולם הזה, ולעולם הבא איני יודע כמה. צא ולמד ממצות ציצית. מעשה באדם אחד שהיה זהיר במצות ציצית, שמע שיש זונה בכרכי הים שנוטלת ארבע מאות זהובים בשכרה, שיגר לה ארבע מאות זהובים וקבע לה זמן. כשהגיע זמנו, בא וישב על הפתח. נכנסה שפחתה ואמרה לה: אותו אדם ששיגר לך ארבע מאות זהובים בא וישב על הפתח, אמרה היא: יכנס. נכנס. הציעה לו שבע מטות, שש של כסף ואחת של זהב, ובין כל אחת ואחת סולם של כסף ועליונה של זהב, עלתה וישבה על גבי עליונה כשהיא ערומה, ואף הוא עלה לישב ערום כנגדה. באו ד' ציציותיו וטפחו לו על פניו, נשמט וישב לו על גבי קרקע, ואף היא נשמטה וישבה על גבי קרקע. אמרה לו: גפה של רומי (נשבעה במלכות רומא), שאיני מניחתך עד שתאמר לי מה מום ראית בי. אמר לה: העבודה (שבועה), שלא ראיתי אשה יפה כמותך, אלא מצווה אחת ציוונו ה' אלוהינו וציצית שמה, וכתיב בה (במדבר טו): אני ה' אלוהיכם שתי פעמים, אני הוא שעתיד ליפרע ואני הוא שעתיד לשלם שכר, עכשיו נדמו עלי (הציציות) כארבע עדים. אמרה לו: איני מניחתך עד שתאמר לי מה שמך ומה שם עירך ומה שם רבך ומה שם מדרשך שאתה למד בו תורה. כתב ונתן בידה. עמדה וחילקה כל נכסיה, שליש למלכות (כדי שיניחו אותה להתגייר), ושליש לעניים (לכפר עוונותיה), ושליש נטלה בידה חוץ מאותן מצעות, ובאת לבית מדרשו של ר' חייא. אמרה לו: רבי, צווה עלי ויעשוני גיורת. אמר לה: בתי, שמא עיניך נתת באחד מן התלמידים". כי חשש שמא היא רוצה להתחתן עם אחד התלמידים מפני שלא מצאה חתן מבני עמה או שחשקה בממונו ואינה חפצה להתגייר לשם שמיים. "הוציאה כתב מידה ונתנה לו", ובכתב היה רשום המעשה ושהיא עשירה וגברים רבים חשקו בה, אבל היא בחרה בתלמיד מפני גדולת רוחו. כיוון שכך, הסכים לגיירה. "אמר לה: לכי זכי במקחך! אותן מצעות שהציעה לו באיסור הציעה לו בהיתר. זה מתן שכרו בעולם הזה, ולעולם הבא איני יודע כמה".

והרי שכאשר השתוקקות זו מתפרצת בזנות, היא רעה. וכאשר היא יוצאת אל הפועל במסגרת מתוקנת של נישואין, היא טובה וקדושה, ואף נחשבת כקבלת שכר משמיים.

זקדושה וכוונה / בריאות הנפש ותיקון הנשמה

זעוד חשוב להוסיף, שעל ידי קיום מצוות עונה בשמחה האדם מתקן ומבריא את נפשו, מפני שכך ברא ה' את האדם, שאחד מהיצרים המרכזיים שבו הוא יצר התשוקה שבין איש לאשה. אמנם לא כל האנשים שווים בזה, יש שיצרם חזק יותר ויש פחות, אבל אצל כולם הוא קיים, ומי שאינו חש בו הוא אדם נכה מבחינה נפשית. אצל רוב האנשים יצר זה הוא החזק שביצרים, וכאשר אדם חוסם אותו, נפשו עלולה להתעקם ולהתעוות, והוא מתקשה לקיים את ייעודו כאדם. וגם לכך התכוונו חכמים כשאמרו (יבמות סג, א): "כל אדם שאין לו אשה אינו אדם", שנאמר (בראשית ה, ב): "זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם וַיְבָרֶךְ אֹתָם וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָם אָדָם". וכיוון שיצר זה חזק כל כך, הניסיון בו קשה. לכן נצרכה התורה לתת לנו כל כך הרבה מצוות כדי לכוונו ולתקנו.

זויש גברים או נשים שחושבים בטעות, שאם יחסמו את היצר הזה וימעטו בקיום העונות, יוכלו להתעלות יותר במעלות הרוחניות. אולם התוצאה עלולה להיות הפוכה, שכן פעמים שכאשר אדם אינו נותן מקום לתשוקה זו לבוא לידי ביטוי כהלכה, וחוסם את עצמו מעבר למה שצוותה התורה, הוא נופל לבסוף בחטאים חמורים של גילוי עריות. ולכן אדם שנצרך מטבעו ליותר עונות ממה שקבעו חכמים, אל יתאמץ למנוע את עצמו מכך ולנהוג כרוב העולם. וכן אשה שחשה שבעלה נצרך לזה יותר, ראוי שתעודד אותו לכך, כי כך מתאים וטוב לו, ובכך הוא שומר על קדושתו. אבל אם יחסום את עצמו מעבר למה שמתאים לו, יצר הרע עלול להתגרות בו להתעסק עם נשים זרות או עם ילדות קטנות. וכן ידוע, שפעמים רבות, החוטאים בניאוף ואינוס קטינות, לא קיימו בתקופה שלפני החטא יחסי אישות תקינים, תמידים כסדרם.

זלמעלה בקודש, על ידי הכוונת יצר זה למסגרת מקודשת של נישואין, כדי להרבות אהבה ושמחה, זוכים בני הזוג להתקשר לשורש החיים. מפני שעל ידי מצוות עונה, ניצוץ אלוקי שורה בין בני הזוג ומתגלה על ידם בעולם, וכפי שאמר רבי עקיבא: "איש ואשה, זכו – שכינה ביניהם" (סוטה יז, א; ועי' זוהר ח"ג רע"מ לד, א). וזהו שכתבו המקובלים, שמי שאינו חש תאווה זו, חמור טוב ממנו, ואין לו אפשרות להבין שום דבר במילואו, וגם לא יוכל לאהוב את ה' באמת (ראשית חכמה שער האהבה סוף פרק ד).

זוכבר למדנו (לעיל א, ה), שיסוד אמונת ישראל הוא גילוי האחדות, ועל ידי מצוות עונה, שנעשית בתשוקה ואהבה גדולה, מתגלה האחדות בעולם. שעל ידי תשוקה זו שני אנשים נפרדים מתאחדים לגמרי זה עם זה, והנשמה והגוף משתתפים יחד במצווה, ואף היצר הרע מתהפך לטובה ומתאחד עם היצר הטוב, להגביר את השמחה והאהבה שביניהם. ומתוך כך יכולים בני הזוג להתחבר אל מקור החיים ולהתעלות באמונה ולפעול לתיקון העולם וגאולתו, ומשהו מתוכם מתחבר לגמרי עם הניצוץ האלוקי, וממנו נולדים חיים חדשים, והם זוכים על ידי כך להיות שותפים עם הקב"ה בהולדת נשמה חדשה לעולם (נדה לא, א).

חקדושה וכוונה / טהרה וטומאה

חאמנם עדיין יש לברר שתי הלכות, אחת מהתורה ואחת מדברי חכמים, שלכאורה עולה מהן, שעל אף קדושתה של מצוות עונה, יש בה גם צד של טומאה.

חעל פי התורה שכבת זרע שיצאה מישראל היא אחת מאבות הטומאה, ואף איש ואשה מישראל ששימשו מיטתם כמצוות התורה, כיוון שיצא זרעו בתוכה, נטמאו שניהם כדין ראשון לטומאה. לשם טהרתם עליהם לטבול במקווה ולהמתין עד צאת הכוכבים, ואז הם חוזרים לטהרתם, ומותר להם להיכנס למקדש ולאכול מבשר הקודשים, ואם הם כהנים – מותר להם לאכול תרומות. וכן דין כלים ובגדים שנגעו בשכבת זרע של יהודי, שנטמאו ואסור להשתמש בהם וללובשם בעת שרוצים לנגוע בטהרות וקודשים, וכדי לטהרם צריך לטובלם במקווה. שנאמר (ויקרא טו, טז-יח): "וְאִישׁ כִּי תֵצֵא מִמֶּנּוּ שִׁכְבַת זָרַע, וְרָחַץ בַּמַּיִם אֶת כָּל בְּשָׂרוֹ וְטָמֵא עַד הָעָרֶב. וְכָל בֶּגֶד וְכָל עוֹר אֲשֶׁר יִהְיֶה עָלָיו שִׁכְבַת זָרַע, וְכֻבַּס בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעָרֶב. וְאִשָּׁה אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אִישׁ אֹתָהּ שִׁכְבַת זָרַע, וְרָחֲצוּ בַמַּיִם וְטָמְאוּ עַד הָעָרֶב".

חהטומאה היא ביטוי של אובדן חיים. אבי אבות הטומאה הוא מת. גם טומאת נדה מבטאת מוות, שכן היתה כאן אפשרות להיווצרות של היריון, והיא אבדה ומתה. גם טומאת שכבת זרע היא ביטוי לכך, זרע זה היה יכול להוליד חיים, והוא אבד ומת (כוזרי ב, ס-סב). והתורה מלמדת אותנו, שגם כאשר הזרע יצא לצורך קיום מצוות עונה, יש בו טומאה. כמו כן למדנו שגם הלידה מטמאת את היולדת. והעניין הוא, שבכל ירידה של רעיון גדול לעולם יש בחינה מסוימת של מוות. מפני שהחזון תמיד גדול מהגשמתו. התקוות לקראת הלידה נפלאות, הלב נוטה להאמין שלאחר הלידה העולם כולו ישתנה לטובה, והילד החדש יהיה מושלם. בפועל, לאחר הלידה נופלים שוב אל שגרת החיים, אל הכאבים והתשישות. למרות נס הלידה, גם התינוק החדש יצטרך להתמודד עם כל האתגרים המלווים את חייו של האדם. אפילו הגוף מרגיש בזה, זה הדיכאון שמלווה את היולדות בתקופה שלאחר הלידה.

חגם לאיש יש דכדוך מסוים לאחר שזרעו יוצא, למרות שהדבר נעשה במסגרת קדושה של מצוות עונה. לפני כן האמין שהנה עוד מעט יזכה להתקרב אל אשתו האהובה, והכל יהיה כל כך טוב, לתמיד. ליבו התמלא התלהבות והתרגשות שהלכה וגאתה עד שיצא זרעו, והנה הוא שוב חוזר ונופל אל שגרת העולם הזה, ונותר ריקן מהתלהבות. לנשים אין כמעט תחושת נפילה. לאחר שיא התענוג, הנחיתה אל העולם הזה רכה וקלה. וכאשר הייחוד נעשה באהבה ושמחה, נותרת ממנו תחושה של נחת ושביעות רצון למשך זמן רב. ואכן הטומאה היא בזרע של האיש ולא בנוזלים שנובעים מתשוקת האשה.

חאפשר לומר שהדכדוך שאחר השיא מבטא את חסרונו של האדם, שאינו שלם לגמרי. גם כשהוא אוהב באמת, הוא מצליח להתאחד לגמרי רק לשעה קלה. גם כשהוא באמת רוצה לשמח את אשתו, עדיין הוא נשאר במידה מסוימת בתוך עצמו. הוא לא מצליח לחבר את כל התאווה שבו לאהבה. אילו היה מצליח, לא היה נותר עוד מוות בעולם, לא היה שום דכדוך אחר הלידה והתשמיש.

חחכמים רמזו לכך בביאורם לטומאת לידה (ויק"ר יד, ה): "הֵן בְּעָווֹן חוֹלָלְתִּי וּבְחֵטְא יֶחֱמַתְנִי אִמִּי (תהלים נא, ז). רבי אחא אמר: אפילו אם יהיה חסיד שבחסידים אי אפשר שלא יהיה לו צד אחד מעוון. אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: ריבון העולמים, כלום נתכוון אבא ישי להעמידני, והלא לא נתכוון אלא להנאתו. תדע שהוא כן, שמאחר שעשו צרכיהם (שגמרו לשמש), זה הופך פניו לכאן וזו הופכת פניה לכאן (ונרדמים), ואתה מכניס כל טיפה וטיפה שיש בו (ודואג לעובר שיחיה). והוא שדוד אמר (תהלים כז, י): כִּי אָבִי וְאִמִּי עֲזָבוּנִי וַה' יַאַסְפֵנִי".

טקדושה וכוונה / תקנת עזרא

טכהמשך לתורה שגזרה טומאה על שכבת זרע, כמבואר בהלכה הקודמת, תיקן עזרא הסופר ובית דינו שהמשמש מיטתו וכן מי שראה קרי לאונסו, לא ילמד תורה ויתפלל עד שיטבול (ב"ק פב, ב, רא"ש). והטעם, משום שצריך ללמוד תורה "באימה וביראה וברתת ובזיע", כפי שקיבלנו אותה מסיני, ואילו הזרע יוצא "מתוך קלות ראש וזחות הדעת" (ברכות כב, א, ורש"י). עוד טעם: "שלא יהו ישראל כתרנגולין הללו, משמש מיטתו ועולה ויורד ואוכל" (ירושלמי ברכות פ"ג ה"ד). וכן "שלא יהו תלמידי חכמים מצויים אצל נשותיהם כתרנגולים" (ברכות כב, א).

טלפי כל הטעמים, אין ללמוד מהתקנה שיש פגם בחיבור שבין איש לאשתו, אלא שאין להפריז בו כדרך שנוהג התרנגול שאין לו עוד דבר בעולמו. לאדם יש ייעודים נוספים, רוחניים ומקצועיים, ואם יהיה עסוק כל הזמן בתשמיש כתרנגול, לא ימלא את תפקידיו השונים. הטבילה יוצרת הכבדה מסוימת, שנועדה לשמור על האדם שיקיים את מצוות עונה לפי השיעור המתאים לו בלא הפרזה יתירה.

טבנוסף לכך, הטבילה נועדה להפריד בין התחומים. התורה צריכה להילמד בכובד ראש, באימה ויראה, ואילו מצוות עונה נעשית מתוך שׂחוק, שחרור ושמחה שפורצת גבולות, וכפי שנאמר (בראשית כו, ח): "וְהִנֵּה יִצְחָק מְצַחֵק אֵת רִבְקָה אִשְׁתּוֹ", פירש רש"י: "משמש מיטתו". וכשם שתקנו חכמים שגברים צריכים לחגור חגורה שתחצוץ בין ליבם לערוותם בשעה שהם אומרים דברים שבקדושה, כדי ליצור הפרדה בין המוח והלב לערווה. שאם לא כן, יש חשש שהתאוות שעולות מהערווה יערבבו את המוח והלב, ויקשו על האדם לעסוק בענייני הרוח והלב בטהרה, עד שהשכל והרגש יהפכו להיות משועבדים להגשמת התאוות. לפיכך, כדי לבצר את העולם הרוחני, צריך שאדם ילמד תורה באימה ויראה ורתת וזיע, כפי הראוי לחומרת וקדושת הדברים. ומתוך כך כשיחזור לצד הגשמי, יוכל להנהיג אותו באופן הנכון והמתוקן. ועל כך תקנו חכמים לברך בברכות השחר על חגירת החגורה: "אוזר ישראל בגבורה". הגבורה להפסיק בין הלב לערווה, משחררת את האדם מהשעבוד ליצר, ומאפשרת לו לקדש את היצר הגשמי במצוות עונה.

טאמנם למעשה, לא פשטה תקנת עזרא בישראל. היו אנשים שלא רצו להתבטל מתורה, ומפני שהתקשו בקיום הטבילה, נמנעו מתשמיש המיטה ובטלו ממצוות עונה ופריה ורביה. ומנגד היו שרצו לקיים את מצוות עונה, ומכיוון שהתקשו בקיום הטבילה, בטלו מתלמוד תורה. והיו רבים שהתעלמו לגמרי מהתקנה, כי לא רצו לפגוע לא במצוות עונה ולא במצוות תלמוד תורה. וכיוון שראו חכמים שהתקנה לא התקבלה בישראל, ביטלו אותה, וחזרו להתיר לבעלי קרי ולמי ששימש את מיטתו ללמוד תורה ולהתפלל בלא הגבלה (ברכות כב, א; רמב"ם הל' קריאת שמע ד, ח).

טמכל מקום יש שעדיין מהדרים לטבול כתקנת עזרא לפני התפילה והלימוד. ויש שמקיימים את ההידור ברחיצה בתשעה קבין (כ-11 ליטר). וכיום שבכל בית יש מקלחת, טוב להקפיד בזה.

יקדושה וכוונה / מדרגות קדושה וכוונה

ינחזור ליסודות, מצוות עונה מיוחדת בכך שקדושתה מתגלה בתוך המציאות הגשמית, ולא זו בלבד, אלא שאפילו התשוקה והחשק הגשמיים, שנוטים בדרך כלל ליצר הרע, הופכים על ידה למצווה ומתקדשים. ולכן יש ממנה תיקון גדול במיוחד, שעל ידה מתגלה שאין תחום שמנותק מהעניין האלוקי, וה' הוא האלוהים בשמיים ובארץ, ואפילו התאווה הגשמית מתחברת לקדושה ומעצימה אותה. ובזה מצוות עונה דומה למצוות יישוב הארץ, שעל ידי שתיהן הקדושה מתגלה בארץ (לעיל א, ה).

יאלא שהואיל ומצוות עונה מתקיימת על ידי הצדדים הגשמיים ביותר שבאדם, שיצר התאווה שבהם גדול, האדם עלול להיגרר אחריהם יתר על המידה, עד שישכח את המצווה, ויחשוב על עצמו במקום על אשתו. וזו מציאות הטומאה שמתלווה למצווה קדושה זו. אולם אין הכוונה להחליש את האדם מקיום המצווה, אלא לעודד אותו להתעלות בכוונת המצווה. וזהו שעוררו חכמים את הרוצה לעלות במעלות הקדושה והחסידות, שיקדש עצמו במצוות עונה, היינו שיכוון דעתו לשמח את אשתו ככל היותר. וכן מצינו שעזרא הסופר שתיקן עשר תקנות, ואחת מהן, שיטבול אדם אחר התשמיש, הוא שתיקן גם שתי תקנות שנועדו להרבות אהבה בין איש לאשתו. האחת, שיאכלו שום בלילי שבתות, כי השום "מכניס אהבה", ועל ידי כך יוכל האיש להתחבר אל אשתו בחשק גדול. והשנייה, שימכרו הרוכלים בכל העיירות בשמים ותכשיטים, כדי שהנשים יתחבבו על בעליהן (ב"ק פב, א-ב; לעיל ב, ה).

יראוי לעמוד על יסוד מופלא שקיים במצוות שבין אדם לחברו, שעל ידם גם הדברים השגרתיים שבחיים הופכים למצווה. כאשר אדם מכין לעצמו מאכל טעים, הוא אינו מקיים מצווה, אלא רק מטפל בצרכיו הגשמיים והנפשיים. אבל כאשר הוא מכין מאכל טעים לאורח, הוא מקיים מצווה. יתר על כן ביחסים שבין בני הזוג, שבשעה שהם משמחים זה את זה, הם מתקדשים בקדושת מצוות עונה, והשכינה שורה ביניהם.

יכלל הדברים הם כפי שלמדנו (הלכה ג), שיש שתי מדרגות בקדושת המצווה, הראשונה, בעצם קיום הנישואין כהלכה תוך פרישות מחטא העריות והנדה. השנייה, בתוספת אהבה ואחדות בין בני הזוג, שמגלה את עומק החיים הנצחיים שבקשר ביניהם.

יבדרך לימודינו עד כה הלכנו בשיטה המרכזית, שמבארת שככל שבני הזוג מענגים ומשמחים יותר זה את זה, כך הם מקיימים את המצווה בהידור רב יותר, וייחודם קדוש יותר. אמנם צריך לציין שיש עוד שתי שיטות בהגדרת הקדושה שבמצווה זו. שיטת הרמב"ם ושיטת הקדושה הפרושית. וכיוון שבכל שיטה יש אמת, יש ערך בלימודם, ומתוך כך השיטה המרכזית תתבאר באופן יותר שלם ומאוזן.

יאקדושה וכוונה / שיטת הרמב"ם

יאהרמב"ם כדרכו בקודש, רואה בצרכי הגוף והנאותיו אמצעים בלבד לתכלית האמיתית, שהיא עבודת ה' הרוחנית. אלא שברא ה' את האדם בעל גוף, ולכן עליו לטפל בו באחריות מירבית, בהיותו הכלי שבעזרתו הוא הוגה בתורה ומקיים את המצוות. אם לא יספק את צרכיו של הגוף, ובכלל זה את תשוקתו הגופנית הטבעית לתשמיש המיטה, יאבד את איזונו ובריאותו הגופנית והנפשית, ולא יוכל לעסוק בעבודתו הרוחנית. איסורי עריות ומצוות הנישואין, נועדו להדריך את האדם כיצד לספק את תשוקתו הטבעית של הגוף במסגרת ההלכה. וככל שהוא נזהר לספק את הנצרך לו או לאשתו, בלא להיסחף אחר תאוות הגוף, כך הוא מתקדש והולך. ולכך מכוונת מצוות עונה, לספק את היצר הטבעי, כל אדם לפי בריאותו ומקצועו, לא פחות ולא יותר.

יאוכשאדם הולך בדרך זו, גם טיפולו בצרכיו הגופניים נחשב לעבודת ה': "כשיבעול, לא יבעול אלא כדי להברות גופו וכדי לקיים את הזרע (ללדת ילדים)… נמצא המהלך בדרך זו כל ימיו כולם, עובד את ה' תמיד, אפילו בשעה שנושא ונותן ואפילו בשעה שבועל. מפני שמחשבתו בכל כדי שימצא צרכיו עד שיהיה גופו שלם לעבוד את ה'… ועל עניין זה צוו חכמים ואמרו: וכל מעשיך יהיו לשם שמים. והוא שאמר שלמה בחכמתו: בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך" (דעות ג, ב-ג).

יאלכן התנגד הרמב"ם לדעת חכמי אומות העולם ששיבחו את מי שפורש לחלוטין מאשה, מכיוון שבכך הוא פועל נגד הטבע, מצער את עצמו ופוגם בבריאותו. וכשם שאין מעודדים את האדם להרעיב את עצמו דרך קבע, או להתאפק מלעשות את צרכיו, כך גם אין לעודד אותו לפרוש מאשתו. ואף אם אשתו מסכימה, כל זמן שמטבעו הוא חפץ בכך, עליו לספק את יצרו. אך כיוון שמדובר באמצעי בלבד, אין להרבות בו מעבר לדרוש. והמתעסק בהנאת גופו מעבר למידה הנצרכת לעבודת ה', נדמה בכך לבהמות הנוהות אחרי תאוותן הטבעית, ומבחינה זו "חוש המישוש חרפה הוא לנו" (מו"נ ב, לו).

יאומסתבר שככל שירבה אדם לעסוק בתורה, כך ירגיש פחות צורך בזה, ויש לו בכך מעלה, כל זמן שגם אשתו מתעלה עימו. אבל כאשר ירגיש צורך ממשי לכך, אל ישתדל להתאפק. כי אם יתאפק יצטרך להלחם ביצרו תדיר, ובמקום להתעלות במעלות הרוחניות, ראשו יהיה עסוק במלחמה עם הגוף. ולא זו בלבד, אלא שיש חשש שירמה את עצמו וידמה בנפשו שהצליח להשתחרר מעול היצר, ולבסוף יצרו הכלוא יתפרץ באופן לא מרוסן עד שיחטא בעריות. וגם אם לא יחטא, מרוב מאמץ לרסן את יצרו, יעקם את נפשו ויאבד את בריאותו הנפשית. על כן נתנה לנו התורה את המצווה הזו על כל גדריה, שעל ידה האיש והאשה נוהגים כהלכה, כלפי בן זוגם וכלפי גופם.

יאהיתרון שבשיטת הרמב"ם, שההולך בה אינו נוטה לרמות את עצמו. הוא אינו מנסה להיות פרוש מדי, תוך שהוא מרמה את עצמו שהנה הצליח להתרחק מתאוות הגוף ולהתעלות במעלות הפרישות והקדושה. ומנגד, אינו מרמה את עצמו לעסוק תדיר בענייני הגוף ותאוותיו, מתוך טענה שבכך הוא מקדש את החומר ומעלה ניצוצות. החיסרון שבשיטתו, שהוא מרוקן את הגוף ואת המעשה מערך עצמי.

יאאנשים שכלתנים, ביקורתיים ומפוכחים, אוהבים את שיטת הרמב"ם, באשר אין בה יומרה לקדש את מה שנראה כלא קדוש. אולם גם לציבור הרחב יש תועלת רבה משיטתו, שמכירה בצרכיו הגופניים של האדם, ואינה מנסה לשנות את טבעו.

יבקדושה וכוונה / הקדושה הפרושית, אהבה נשגבת

יבדרך נוספת ישנה, לפיה יש קדושה בחיבור שבין איש לאשתו, שעל ידו השכינה שורה ביניהם, והאחדות האלוקית מתגלה בעולם, והשמיים והארץ מתחברים, ושפע של ברכה מתפשט בכל העולמות. אלא שעניין זה גבוה ונשגב כל כך, שצריך להיזהר לקיימו באהבה שלימה, מתוך געגועים וכיסופים עמוקים. ונכון לקיימו בשעה המתאימה לכך ביותר, בליל שבת אחר חצות הלילה. שהשבת היא הזמן הקדוש שבו מתגלה השלום בכל העולמות, וזה הזמן המתאים להוסיף שפע ברכה על ידי הייחוד (עיין זוהר ח"א נ, א; קיב, א; ח"ג מט, ב).

יבאין בשיטה זו הפחתה בערך האהבה, אלא שהאהבה מתעלה והופכת לדבר עליון ונכסף. וכמה שהוא יותר נשגב, כך התשוקה אליו גוברת, אבל היא תשוקה מלאת יראה, כבוד ועדינות. האיש נדמה כמלך אחראי, שכל מעשה שיעשה משפיע על העולם כולו, והאשה כמלכה יפה ואצילית, מעודנת ורגישה, שבכל מעשה טוב שהיא עושה ובכל הרגשה יפה שהיא מרגישה, היא מרוממת את העולם כולו. וכל מלחמותיו וגבורותיו של בעלה למענה, וכל יופייה ומעשיה הטובים למענו. הם מוכנים למסור את הנפש כדי לשמור אמונים זה לזה. מרוב כיסופים וכבוד, החיבור הנשמתי שביניהם מסעיר עד תהומות הרוח והנפש, אבל הוא לא חייב להגיע לשיא השמחה הגופנית.

יבכך מסופר על רבי אליעזר (נדרים כ, ב): "שאלו את אימא שלום: מפני מה בנייך יפיפיים ביותר? אמרה להם: אינו מספר עמי לא בתחילת הלילה ולא בסוף הלילה אלא בחצות הלילה, וכשהוא מספר מגלה טפח ומכסה טפח, ודומה עליו כמי שכפאו שד (באימה ויראה); ואמרתי לו: מה טעם? ואמר לי: כדי שלא אתן את עיני באשה אחרת, ונמצאו בניו באים לידי ממזרות".

יבכביכול אמר, אם אאבד את היראה והכבוד המיוחדים כלפייך, כבר לא יהיה הבדל בינך לבין אשה אחרת, והייחוד שלנו לא יהיה שלם, ויפגום בבנים, מפני שזה סוג רוחני של ניאוף וממזרות.

יבלגבי משמעות "מגלה טפח ומכסה טפח" ביארו המפרשים: "שלא היה ממרק האבר בשעת התשמיש כדי למעט הנאתו" (ראב"ד, שו"ע או"ח רמ, ח). משמע שהיה בועל באופן שממעט את הנאתו, אבל יתכן שעל ידי כך היתה הנאת אשתו מתרבה. ויש עוד פירושים, שלא היה מגלה מבשרו או מבשרה הרבה. אבל הפוסקים האחרונים והמקובלים דחו פירוש זה, הואיל והוא מנוגד להלכה ולכוונות הקבלה, לפיהם החיבור צריך להיות בלא בגדים (כה"ח רמ, סא).

יבהמעלה של ההולכים בדרך זו, שהם אינם נסחפים אחר התאוות הגשמיות, והכיסופים והגעגועים לחיבור משמרים את אהבתם. החיסרון, שרצונות רבים אינם באים לידי מימוש, והאדם אינו זוכה לחוש את כל חוויותיו ולקדש אותן במצוות עונה. עוד חיסרון חמור, שאנשים רבים שהולכים בדרך זו מרמים את עצמם, כאילו הם זוכים לקדושה, בעוד שהם מדכאים את תשוקתם, שעלולה להתפרץ במחשבות מכוערות וגילוי עריות, או לגרום לנפשם להתעקם מרוב לחץ.

יבולכן הזהירו הרבנים והמחנכים את הצעירים, שגם אם ירצו ללכת בדרך זו, בשנים הראשונות לנישואיהם, ינהגו כמקובל, וישמחו בטבעיות, כפי ההלכה. ורק לאחר מכן יבחנו בזהירות אם מתאים להם ללכת בדרך הקדושה הפרושית. חובה להוסיף, שמצב החורבן וצער הגלות היו שותפים מרכזיים בעיצוב שיטה זו, כפי שיבואר בהלכה טו. וכן מצינו שבדור החורבן, כמו גם בדור שאחר השואה, רבו החומרות והגדרים על שמחת עונה.

יגקדושה וכוונה / הדרך המרכזית לקדושה

יגאמנם למעשה, על פי מה שלמדנו בדברי חז"ל והפוסקים, הדרך המרכזית בקיום מצוות עונה היא, שככל שירבה אדם אהבה ושמחה בינו ובין אשתו, כך הוא מתקדש יותר. קדושה זו יש בה פרישות, שהאיש אינו נותן את דעתו על שום אשה מלבד אשתו, ואשתו אינה נותנת את דעתה על שום גבר מלבד בעלה. ויש בקדושה זו גם גילוי עצמי של השורש האלוקי שבנשמתם, שעל ידי התקשרותם זה אל זה באהבה ותשוקה, ניצוץ מהאחדות האלוקית מתגלה בהם, ומוסיף חיים להם ולכל העולמות.

יגוכן מבואר בזוהר לפרשת קדושים (ח"ג פא, א-ב), על הפסוק (ויקרא יט, ב): "דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלוֹהֵיכֶם", שבחר ה' בישראל ועשה אותם אומה יחידה שעל ידה מתגלה אחדותו בעולם, ועל כן קדושתו שורה בישראל והוא מנהיג אותם באופן מיוחד. "ואימתי נקרא האדם אחד, כשהוא זכר ונקבה יחד, ומתקדש בקדושה עליונה ומתכוון להתקדש בזיווגו… אז הוא שלם ונקרא אחד בלא פגם. לשם כך צריך אדם לשמח את אשתו באותה שעה, להכין אותה שתהיה עימו ברצון אחד, ויתכוונו שניהם יחד לאותו דבר. וכשהם נמצאים יחד, אז הכל הוא אחד, בנפש ובגוף, בנפש להדבק זה בזה ברצון אחד, ובגוף, כמו שלמדנו, שאדם שלא נשוי הוא כמי שנחלק, וכאשר הם מתחברים זכר ונקבה, אז הם נעשים גוף אחד. נמצא שהם נפש אחת וגוף אחד, ונקראים אדם אחד. ואז הקב"ה שורה באחד (באחדות זו), ומפקיד רוח של קדושה באותו אחד (שנולד מזיווגם נשמות קדושות), והם נקראים בנים להקב"ה…"

יגאמנם יודע כל אדם, כי יכולתו מוגבלת, ואין באפשרות הגוף לגלות את כל האהבה והאמת שבקשר הנישואין, ואם הקשר שבין בני הזוג יהיה מבוסס בעיקר על תשוקת הגוף, יש להניח שיסתיים במהרה. ועל כן חובה על בני הזוג לבסס את הקשר שביניהם גם על הצד הרוחני. לשם כך יש הכרח בפרישות מסוימת מהצד הגופני. פרישות שנותנת מקום חשוב לצד הנשמתי. פרישות זו מתקיימת בעיקר בימי הנדה, כפי מצוות התורה.

יגמעבר לכך, גם מצוות עונה צריכה להתקיים בגבולות היכולת לשמח ולשמוח כראוי. ופעמים שאדם הולך אחר תשוקתו ומנסה להוסיף ולהתחבר מעבר לעונות הקבועות לו, והוא מצפה שעל ידי כך תרבה השמחה והדבקות שביניהם, והנה הוא חש שהאהבה חומקת עוברת, והרוח הגדולה נעלמה, ותשוקתו נעשית חיצונית יותר. ועליו לחזור לסדר הרגיל שקבעו חכמים למצוות עונה, כדי לתת מקום מאוזן לנשמה ולגוף, ועל ידי כך האהבה והשמחה שביניהם יתגלו באופן שלם במצוות עונה.

ידקדושה וכוונה / מצווה ומכשירי מצווה

ידמכך שמצווה זו נקראת 'דרך ארץ', מובן מאליו שמצווה זו צריכה להתקיים מתוך הנאה ושמחה, כדרך העולם. והמצווה לא נועדה לחסום את התשוקה הטבעית הזו, אלא לגלות את ערכה המקודש, ולכוון אותה כהלכה, כדי שתוכל להתקיים במסירות לאורך שנים. אמנם עדיין יש מקום לשאול, האם יש ערך לכך שהאיש והאשה יגבירו את תשוקתם, וישתדלו ליהנות ולשמוח בעצמם ככל היותר, או שמא די להם בכך שהם מתעוררים לשמח זה את זה?

ידנראה שאפשר להחיל על מצווה זו הגדרה הלכתית חשובה: 'מצווה' ו'מכשירי מצווה'. המצווה המוטלת על האיש היא לשמח את אשתו, ואילו זה שהוא עצמו ישמח נחשב 'מכשירי מצווה', שעל ידי כך יהיה לו יותר חשק ורצון לשמח את אשתו. על פי ההלכה 'מכשירי מצווה' נחשבים כמצווה, ובתנאי שהם מצטרפים למצווה. כלומר כאשר האיש מצליח לשמח את אשתו, הרי שגם שמחתו בכלל המצווה, וככל שהוא משמח אותה יותר, מצוותו גדולה יותר, וממילא גם שמחתו האישית נחשבת כמצווה גדולה יותר. ומנגד, אם אינו מצליח לשמח את אשתו, גם בשמחתו היתירה אין מצווה. אמנם יש בה את המעלה הבסיסית שהיא מצילה אותו מהעבירה כמבואר לעיל (הלכות ג' ה').

ידוכן אצל האשה, כאשר היא משמחת את בעלה היא מקיימת מצווה, אבל הנאתה עצמה היא 'מכשירי מצווה'. וככל שהיא מצליחה לשמח יותר את בעלה, כך ערך שמחתה גדול יותר.

ידאם נעמיק יותר, נמצא שבכך שהאשה רוצה ליהנות מהחיבור ולשם כך היא נפתחת אל בעלה ונותנת לו לשמח אותה שמחה יתירה, היא מאפשרת לו לקיים את מצוותו. הרי שהנאתה היא 'מכשירי מצווה' משני צדדים, שעל ידי כך היא מזכה את בעלה במצווה, ומתוך כך יגבר החשק שלה לשמח אותו.

ידוכן אצל האיש, השמחה והתענוג שיש לו מאשתו בכלל 'מכשירי מצווה' משני צדדים, שעל ידי כך יגבר החשק שלו לשמח את אשתו יותר, ועל ידי כך הוא מזכה את אשתו במצווה שלה, שהיא זוכה לשמח אותו.

טוקדושה וכוונה / בגלות ובגאולה

טומצבם הכללי של ישראל משפיע על שמחת המצווה, משום שהקשר המקודש שבין כל איש ואשה שבישראל מקביל לקשר שבין הקב"ה לכנסת ישראל. וכפי שביארו חכמים במשנה (תענית כו, ב), שהימים הגדולים שבהם עם ישראל התקשר אל הקב"ה נקראים ימי חתונתו ושמחת ליבו של הקב"ה. "ביום חתונתו – זה מתן תורה, וביום שמחת לבו – זה בנין בית המקדש". וכן מצינו שמיד לאחר מתן תורה, נצטוו ישראל לשוב לאוהליהם ל'שמחת עונה' (ע"ז ה, א), ומיד לאחר חנוכת בית המקדש, חזרו כל ישראל לבתיהם שמחים וטובי לב, ומצאו את נשותיהם טהורות, וקיימו את מצוות עונה בשמחה יתירה (מו"ק ט, א; לעיל א, ח).

טולעומת זאת, כאשר ישראל מתרחקים מה', גם שמחת המצווה נפגמת, וכפי שאמרו חכמים (סנהדרין עה, א): "מיום שחרב בית המקדש ניטלה טעם ביאה וניתנה לעוברי עבירה". בעקבות הריחוק שבין הקב"ה לכנסת ישראל, נוצר פירוד בכל העולמות, הארץ אינה נענית לשמיים, לבטא בה את ערכי הקודש, והשמיים אינם נענים לארץ להשפיע לה חיים וברכה. והצער העולמי חודר לתוך הבתים פנימה, האיש אינו מצליח להיענות למלוא תשוקתה של אשתו, והאשה אינה מצליחה להיענות למלוא תשוקתו של בעלה. ואותם אנשים שהבינו את עומק המשבר והיגון, מרוב הזדהות עם צערם ובכיים של הקב"ה וכנסת ישראל, חשו לעיתים קושי לקיים את מצוות עונה בשמחה.

טווכן מצינו בתלמוד (ב"ב ס, ב), שאמר רבי ישמעאל בן אלישע: מיום שחרב בית המקדש, היה מן הדין שנגזור על עצמנו שלא לאכול בשר ולא לשתות יין… ומיום שפשטה מלכות הרשעה, שגוזרת עלינו גזירות רעות וקשות, ומבטלת ממנו תורה ומצוות, ואינה מניחה אותנו להיכנס לסעודת ברית מילה, היה מן הדין שנגזור על עצמנו שלא לישא אשה ולא להוליד בנים, ונמצא זרעו של אברהם אבינו כלה מאליו. אלא הנח להם לישראל, מוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים, שאין יכולים לעמוד בגזירה כזו.

טועוד מסופר שם, שלאחר חורבן בית המקדש השני, רבו פרושים בישראל שלא אכלו בשר ולא שתו יין, כאבל על ביטול הקרבנות וניסוך היין. נטפל להם רבי יהושע ואמר, אם כן גם לחם לא נאכל מפני שבטלו המנחות, ופירות לא נאכל שבטלו הביכורים, ומים לא נשתה מפני שבטל ניסוך המים?! אלא כך אמר להם: בני, שלא להתאבל כל עיקר אי אפשר – שכבר נגזרה גזירה, ולהתאבל יותר מדאי אי אפשר – שאין גוזרים גזירה על הצבור אלא אם כן רוב צבור יכולים לעמוד בה. וזהו שתקנו חכמים מנהגי אבלות לפי הראוי והמתאים לציבור.

טולפיכך, גם בזמן הגלות, ההלכה לא זזה ממקומה, שעיקרה של מצוות עונה, שהיא צריכה להתקיים בשמחה, וככל שבני הזוג מרבים יותר באהבה ושמחה ביניהם, כך מעלתם גדולה יותר. לא זו בלבד, אלא שבקיום מצווה זו יש תיקון מסוים לגלות, משום שעל ידה הקימו בני הזוג בביתם מקדש מעט, שהשכינה שורה ביניהם על ידי מצווה זו (סוטה יז, א). וכדרך שאמרו חכמים: "בכל מקום שגלו ישראל כביכול גלתה שכינה עמהם" (מכילתא דרבי ישמעאל, בא יד). בנוסף לכך אמרו חכמים (יבמות סב, א), שעל ידי קיום מצוות פרו ורבו, מקרבים את הגאולה, כי "אין בן דוד בא – עד שיכלו כל נשמות שבגוף", היינו עד שייוולדו כל הנשמות שבאוצר הנשמות של כנסת ישראל.

טוהרי שדווקא על ידי ההשתדלות לקיים את המצווה כהלכתה, מקרבים את הגאולה ומעוררים געגועים וכיסופים להחזרת הקשר שבין הדוד לרעיה, בין הקב"ה לכנסת ישראל. וכדרך שנאמר (ישעיהו סב, א-ה): "לְמַעַן צִיּוֹן לֹא אֶחֱשֶׁה וּלְמַעַן יְרוּשָׁלִַם לֹא אֶשְׁקוֹט, עַד יֵצֵא כַנֹּגַהּ צִדְקָהּ וִישׁוּעָתָהּ כְּלַפִּיד יִבְעָר… לֹא יֵאָמֵר לָךְ (כנסת ישראל) עוֹד עֲזוּבָה, וּלְאַרְצֵךְ לֹא יֵאָמֵר עוֹד שְׁמָמָה, כִּי לָךְ יִקָּרֵא חֶפְצִי בָהּ, וּלְאַרְצֵךְ בְּעוּלָה, כִּי חָפֵץ ה' בָּךְ וְאַרְצֵךְ תִּבָּעֵל. כִּי יִבְעַל בָּחוּר בְּתוּלָה, יִבְעָלוּךְ בָּנָיִךְ, וּמְשׂוֹשׂ חָתָן עַל כַּלָּה יָשִׂישׂ עָלַיִךְ אֱלוֹהָיִךְ".

טואלא שאותם צדיקים-פרושים שצער החורבן מילא כל כך את לבבם, לא יכלו להסתפק במקדש מעט שנותר ביד ישראל, ומרוב צער לא יכלו לקיים את המצווה בשמחה כראוי (עיין לעיל ב, יד). ועל כן אף שהקפידו לקיים את המצווה, ביודעם את ערכה וחשיבותה, וביודעם שעל ידה הם מקרבים את הגאולה, מכל מקום צמצמו את קיומה למעט ההכרחי, כדי לקיים את קדושת הנישואין ומצוות פרו ורבו. ולעיתים הובאו מנהגיהם בספרי הפוסקים.

טואולם כפי המבואר בתלמוד ובפוסקים, ההדרכה הכללית נותרה במקומה, לקיים את המצווה כהלכתה, בשמחה יתירה, וככל שבני הזוג מרבים לשמח זה את זה במצווה, הרי זה משובח. אלא שבאופן טבעי, למרות הרצון לקיים את המצווה בשלמותה, הצער העולמי על גלות ישראל והשכינה, מעיב על שמחת המצווה. וככל שאנחנו זוכים לראות יותר בחזרת ישראל לארצו, כך גם שמחת המצווה מתגלה יותר. וכדרך שנאמר (ישעיהו לה, י): "וּפְדוּיֵי ה' יְשֻׁבוּן וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה וְשִׂמְחַת עוֹלָם עַל רֹאשָׁם שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יַשִּׂיגוּ וְנָסוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה".

טוויהי רצון שנזכה כולנו יחד לראות בקיבוץ כל הגלויות ובבניין הארץ לאורכה ולרחבה, ותחזינה עינינו בשוב ה' לציון, ובהחזרת מלכות בית דוד למקומה, ובבניין בית המקדש. ויתחברו השמיים והארץ, הרצון והחובה, האמת והשמחה, החזון והמעשה, הנשמה והגוף. "וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא נְאֻם ה', תִּקְרְאִי אִישִׁי וְלֹא תִקְרְאִי לִי עוֹד בַּעְלִי". כנסת ישראל תקרא לקב"ה אישי לשון חיבה, ולא בעלי שיש בו צד של כפייה. וממשיך ה' ואומר לישראל: "וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים. וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה וְיָדַעַתְּ אֶת ה'. וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא אֶעֱנֶה נְאֻם ה', אֶעֱנֶה אֶת הַשָּׁמָיִם וְהֵם יַעֲנוּ אֶת הָאָרֶץ. וְהָאָרֶץ תַּעֲנֶה אֶת הַדָּגָן וְאֶת הַתִּירוֹשׁ וְאֶת הַיִּצְהָר, וְהֵם יַעֲנוּ אֶת יִזְרְעֶאל. וּזְרַעְתִּיהָ לִּי בָּאָרֶץ, וְרִחַמְתִּי אֶת לֹא רֻחָמָה, וְאָמַרְתִּי לְלֹא עַמִּי – עַמִּי אַתָּה, וְהוּא יֹאמַר אֱלוֹהָי" (הושע ב, יח-כה). וישיש ה' עלינו כמשוש חתן על כלה, ושמחת המצווה תחזור להופיע במילואה.