שמחת הבית וברכתו — פרק ד׳

בשמירת הברית / חומרת העוון

במצד אחד הפליגו חכמים בחומרת עוון זה, ואמרו (נדה יג, א): "כל המוציא שכבת זרע לבטלה חייב מיתה". ועוד אמרו: "כל המוציא שכבת זרע לבטלה כאילו שופך דמים… וכאילו עובד עבודה זרה". שופך דמים, מפני שהוא משחית את זרעו שצריך להוסיף חיים בעולם. עובד עבודה זרה, מפני שבמקום להרבות אהבה הוא מטה את יצר החיים לתאווה אנוכית, וכפי שעובדי עבודה זרה מטים את כוח האמונה שלהם לעצים ולאבנים (עי' מהר"ל חידושי אגדות לנדה יג, ב).

בבזוהר הפליגו יותר בחומרת העוון, ואמרו שכל החוטא בו לא יראה את פני השכינה, ולא יזכה לעלות לגן עדן, מפני שהוא דומה למי שהרג את בניו ממש. והוא גם שופך דמים מרובים, מפני שהרגיל בחטא זה, חוזר עליו פעמים רבות. ועל כל העבירות שבתורה אפשר לחזור בתשובה חוץ מעל עוון זה. אמנם אם ישתדל מאוד בתשובה גדולה מאהבה, יוכל לכפר גם על עוון זה (ח"א ריט, ב; סב, א). על פי דברי הזוהר כתב בשולחן ערוך (אה"ע כג, א): "ועוון זה חמור מכל עבירות שבתורה".

במנגד, איסור זה לא נכתב במפורש בתורה, אלא רק נזכר שֶׁעֵר ואונן נענשו עליו במיתה, ונחלקו הפוסקים אם הוא אסור מדברי חכמים או מהתורה. ובכל אופן, גם לסוברים שהוא אסור מהתורה, אין הוא נחשב מהאיסורים החמורים, שכן לא קצבה לו התורה עונש מיתה או מלקות (לעיל הערה 1).

בוכן נפסק להלכה, שאם יצרו של אדם תוקפו עד שהוא עומד להיכשל בניאוף עם אשת איש או עם אשתו נדה, מוטב שיוציא את זרעו לבטלה, ואח"כ יתענה על כך, ואל יחטא בעברות החמורות הללו (ספר חסידים קעו, ח"מ כג, א; ב"ש א). וגם כשיש חשש שהוא עומד להיכשל בניאוף עם פנויה טהורה, מוטב שיוציא את זרעו לבטלה ולא יכשל בזה (שו"ת מהרש"ג רמג).

גשמירת הברית / שתי הבחינות שבחטא

גשני צדדים ישנם בעוון הוצאת זרע לבטלה. מהצד הגלוי, הוא פחות חמור מחטאי ניאוף ושאר החטאים שקצבה עליהם התורה עונשים, מפני שבפועל הנזק שנגרם ממנו פחות חמור. אולם מהצד הפנימי, חטא זה מבטא את שורש כל הרעות, את שיא התאווה האנוכית שפוגעת באופן העמוק ביותר באמונה בה' ובאהבת הבריות. שכבר למדנו (א, ה-ו), שהפירוד הוא יסוד הקלקול שבעולם. הוא מתחיל בריחוק שבין הבורא לנבראים ונמשך לפירוד שבין הברואים. ולכן מצוות "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" היא "כלל גדול בתורה" (ויקרא יט, יח, ספרא שם), שעל ידה מתקנים את העולם כולו. ורק בין בני הזוג מצוות האהבה והאחדות מתקיימת בשלימות, ותמציתה בחיבור שבמצוות עונה (לעיל א, א). וזה עניינו של יצר החיים הזה שבין איש לאשה, שעל ידו בני הזוג פורצים את חומת האנוכיות, ומתקשרים זה אל זה באהבת אמת, והשכינה שורה ביניהם, וחיים וברכה נמשכים על ידם ממקור החיים ועד סוף כל הדורות (לעיל א, ד).

גומנגד, כאשר אדם משתמש ביצר החיים הזה כדי לספק את תאוותו, הוא משחית את יסוד חייו. במקום שירבה על ידו אהבה בינו לבין אשתו, הוא מאבדו לבטלה בתאווה אנוכית. לכן מהצד הפנימי, חטא זה חמור כל כך, מפני שהוא מבטא את האנוכיות, הגאווה והתאווה של האדם, ומנתק אותו מייעודו הגדול, להתקשר באמונה לה' ולהוסיף אהבה, ברכה וחיים לעולם.

גולכן מי שחטא בזה נפגם בעולם הזה ובעולם הבא. בעולם הזה שהוא פוגע ביכולתו לאהוב את אשתו ולשמוח בה שמחה שלימה, כי איבד חלק מכוחות אהבתו לריק, והם יחסרו לו בבואו להתחבר עם אשתו. וגם אם יתאמץ מאוד, קרום דק של אנוכיות יחצוץ ויפגום את הייחוד שביניהם. והוא נפגם בעולם הבא, שנשמתו אינה יכולה להתעלות וליהנות מזיו השכינה כפי הראוי לה. ואף שמבחינת עונשי גיהנם דינו קל מרוב החטאים, מצד הפסד יכולתו להתקרב אל ה', עונשו חמור, כי אותו החלק שנפגם בנשמתו מתנתק מהחיים ואינו יכול לעלות לגן עדן, ואינו נתקן עד תחיית המתים.

גוגם תשובה רגילה שמועילה לכל החטאים, אינה מועילה לקרב את נשמתו למעלה הראויה לו, מפני שהתאווה האנוכית מרחיקה את האדם מהחיים האמיתיים, וכשם שאינו יכול להתאחד בשלימות עם בת זוגו, כך אינו יכול ליהנות מזיו השכינה כראוי לו. ואין הכוונה לייאש בזה את האדם, אלא להעמידו על הצורך לתקן עוון זה בתשובה גדולה מהמקובל. כדי שיתאמץ מאוד לאהוב את ה' ולדבוק בתורה ובמצוות, וירבה באהבת אמת עם אשתו, כדי להשיב את כוחות החיים שאבדו לו. וכיוון שידו של ה' פשוטה לקבל שבים, כל המתאמץ לשוב בתשובה גדולה, יזכה לרוב נחת ושמחה על תשובתו (ועיין באורות התשובה ז, א, ו; טו, ח).

גאמנם ידוע שקשה מאוד להתגבר על היצר הזה. על פי דברי חכמים יצר זה הוא שהוביל לחטא אדם הראשון, שבעטיו נקנסה על בני האדם מיתה, ובעטיו נכנס יצר הרע לתוך ליבו של האדם, עד שאין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא בהוצאת זרע לבטלה או לפחות במקרה לילה. ובמיוחד הוא מתגבר בגיל הנעורים. ואילו היה אדם בעולם שהיה מצליח לשמור את כל תשוקתו לאשתו, היה זוכה לגלות ניצוץ מהאחדות האלוקית בחייו, ומתקן לגמרי את חטא אדם הראשון ולא היה מת לעולם. אבל הקשה הקב"ה עלינו מאוד לתקן פגם זה, כדי שגם הצדיקים ייכשלו בו, ועל ידי כך יצטרכו גם הם להיות בעלי תשובה, ומתוך כך יזכו לעסוק בתיקון העולם כולו, על כל תאוותיו ונטיותיו. ולכן בעיקבתא דמשיחא עוון זה מתגבר מאוד, מפני שלקראת הגאולה יצר החיים גובר מאוד, ועימו הקושי לשמור אותו בקדושה, והצדיקים צריכים להתגבר על כל המכשולים ולקום ולהתעודד, כפי שנאמר (משלי כד, טז): "כִּי שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק וָקָם". ומתוך כך נזכה לגאולה מיצר הרע והמוות הכרוך בו, והחיים יתגלו במלא עצמתם עד תיקון העולם בתחיית המתים (צדקת הצדיק קט, קיא).

דשמירת הברית / התיקון לחטא

דתיקונים שונים נאמרו לחטא של הוצאת זרע לבטלה, אולם התיקון הראשון והעיקרי הוא כמובן תיקון הברית, היינו שיתקשר האיש אל אשתו באהבה גמורה. שאמרו חכמים (ויק"ר כא, ה), באיבר שאדם חטא, בו עליו להוסיף מצוות. היינו שיתאמץ מאוד לשמח את אשתו בכל העונות שהוא חייב בהם, וכשיש התנגשות בין מה שמשמח אותו לבין מה שמשמח את אשתו, ישים את תאוותו בצד וישתדל לשמח את אשתו ככל יכולתו.

דוכן יהדר במצוות פרו ורבו, להוליד בנים ובנות ככל שכוחו וכוח אשתו מאפשרים להם. ובלבד שלא יתקוטט על זה עם אשתו, שכבר למדנו שהתיקון הראשון הוא לשמח את אשתו ככל יכולתו. אלא שאם יזכה מתוך שמחת עונה להדר במצוות פרו ורבו, יזכה לתיקון גדול. במקום מה שהשחית והמית – ירבה חיים. במקום חטא האנוכיות – יקדיש עצמו לטובת גידול ילדיו וחינוכם לתורה ומצווות.

דמעבר לכך, תיקון גדול לעוון זה הוא לימוד תורה, מפני שעל ידי לימוד התורה מתקשרים לשורש החיים, ומוסיפים חיים לעולם ומתקנים אותו. וכן למדנו (קידושין ל, ב), שברא הקב"ה יצר הרע וברא לו תורה תבלין, הרי שהתורה מתקנת את יצר הרע והופכת אותו לטוב. וכן למדנו, שאין אש של גיהנם שולטת בתלמידי חכמים (חגיגה כז, א). וכן למדנו שהתורה מגינה על האדם ומצילה אותו (סוטה כא, א). ובמיוחד על ידי לימוד התורה בשקידה ויגיעה אפשר לתקן עוון זה, שעל ידי שאדם ממית את תאוותו החיצונית בשקידת התורה, הוא מחזיר את החיות הפנימית שלו לקדמותה (ברכות סג, ב; תמיד לב, א. צדקת הצדיק צז, קו, קכג).

דוכן אדם שזוכה ללמד תלמידים ולקרבם לתורה, מתקן עוון זה, מפני שגם התלמידים נקראים בנים. וכנגד מה שחטא בהשחתת כוחות חיים, הוא מוסיף חיים בתלמידיו. ובמיוחד מי שזוכה לקרב רחוקים, הרי שהוא ממש מתקן חטא זה, שעל ידי שהוא מסייע למי שנפל לחזור ולהתקרב, הוא גם מחזיר את כוחותיו שנפלו (צדקת הצדיק קטז, קכו).

דגם מתן צדקה לעניים הוא תיקון גדול לחטא זה, כמו שנאמר (משלי י, ב): "וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת". במקום מה שהמית מכוחותיו הוא מוסיף חיים. ובתנאי שיתן צדקה לעניים הגונים, היינו עניים שאינם יכולים להתפרנס בכוחות עצמם, ומשתמשים בכסף לדברים טובים, ולא לסמים ואלכוהול וכיוצא בזה. אבל אם הוא נותן צדקה לעניים שאינם הגונים, הרי שהוא ממשיך לחטוא בחטא הדומה להוצאת זרע לבטלה, כיוון שמבזבז דמים לשווא. ולפעמים, כאשר אדם עוד לא שב על חטא זה כראוי, גם כשהוא רוצה לתת צדקה לעניים, מן השמיים מכשילים אותו בעניים שאינם הגונים (צדקת הצדיק קכה).

השמירת הברית / איסור דברים שעלולים להביא לזה

האסור לאיש לנגוע באיבר שלו, שמא יגרום לקישוי והוצאת זרע לבטלה. ואם הוא משתין וחושש שמא יינתזו רסיסים מסביב או על רגליו, מותר לו לכוון עצמו על ידי נגיעה בעטרה, היינו בקצה האיבר, במקום שאינו מגרה כל כך. ומי שהוא נשוי ואשתו טהורה, רשאי בשעת הצורך לנגוע באיבר שלו כדי לכוון עצמו. אבל שלא לשם כך, גם לנשוי אסור, כדי שלא יגרה עצמו, שכל אותו גירוי צריך להיות שמור להרבות אהבה בינו ובין אשתו.

הבשעת הצורך, כדי למנוע גירוד או אי נעימות, מותר לנגוע באיבר על ידי בד עבה, מפני שבאופן זה, כל זמן שאינו מתכוון לכך, אין חשש שיגיע לגירוי (משנה ברורה ג, טו). וכן בשעה שאדם לבוש במכנסיו, מותר לו לסדר את עצמו דרכם.

הכדי להסיר צער מותר לנגוע באיבר, כגון למרוח משחה או להסיר קוץ, ובתנאי שלא יגרום לגירוי.

ההאיסור הוא לנגוע באיבר עצמו, אבל באשכים אין איסור, ובתנאי שלא יגרה עצמו בכך. גם בשעה שאדם מתרחץ, לא יגע בידיו באיבר שלו, שמא יגרה עצמו, אלא ירחץ וינקה את מבושיו סביב, ובתוך כך יבואו מים וסבון וינקו גם את האיבר עצמו (מ"א ג, יד; רוח חיים אה"ע כג, ג). ויש מתירים בשעת הצורך לנגוע גם באיבר ממש, בתנאי שאינו גורם לגירוי (סדר היום). ונשוי רשאי בשעת הצורך להקל בזה (עיין אוצה"פ כג, טז, ד).

ושמירת הברית / שני סוגי האיסורים

ושני סוגי הרהורים אסורים. האחד, להרהר בעבירה של ניאוף, השני, להרהר בדבר שעלול לגרום למקרה לילה. טעם האיסור בשניהם, שהם פוגמים בייחוד המקודש שבין בני הזוג, ומטים את התשוקה שצריכה להוסיף ביניהם אהבה ודבקות למחוזות זרים, וגורמים לשכינה שתסתלק מביניהם.

והאחד, שאסור לאדם להרהר בעבירה, היינו לדמיין את עצמו חוטא בניאוף עם אשה שאינה אשתו וקל וחומר לתכנן במחשבתו את החטא, שנאמר (במדבר טו, לט): "וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם". פרשו חכמים (ברכות יב, ב): "אַחֲרֵי לְבַבְכֶם – זו מינות (עבודה זרה או כפירה)… אַחֲרֵי עֵינֵיכֶם – זה הרהור עבירה". לפיכך, אסור לאדם להתבונן בנשים או בבגדיהם באופן שעלול להביא אותו להרהורי עבירה (שו"ע אה"ע כא, א). בנוסף לכך שעצם ההרהור בדבר עבירה אסור, מפני שהוא פוגם באהבה שבינו לאשתו, ומטמא את מחשבתו בדברים אסורים, הוא גם עלול להביאו לידי ניאוף ממש. שהחטא מתחיל בהרהורי תאווה, שעל ידי הגברתם היצר משתלט על האדם עד שמחטיאו בניאוף. אמרו חכמים שהרהורי עבירה קשים מהעבירה עצמה (יומא כט, א). אמנם העונש החמור הוא על העבירה, אולם ההרהורים בעבירה, הם שגורמים לאדם להפר את בריתו עם אשתו ולחטוא בניאוף, והם שנמשכים לפני העבירה ואחריה, והם שמטמאים יותר את מחשבתו ונשמתו.

ואחת הסיבות לתקנת חכמים לקרוא בכל יום את פרשת 'ויאמר', כדי לעורר את האדם להישמר מהרהורי עבירה, שנאמר בה (במדבר טו, לט): "וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם" (ברכות יב, ב). שעל ידי זיכרון הציצית יכול אדם להינצל מעבירה (מנחות מד, א; לעיל ג, ו).

והשני, אסור לאדם להרהר בדברים שמגרים את יצרו ועלולים לגרום שתצא ממנו שכבת זרע בלילה בתוך שנתו. שנאמר (דברים כג, י) "וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע" – "שלא יהרהר אדם ביום ויבוא לידי טומאה בלילה" (ע"ז כ, ב). איסור זה כולל הרהור או קריאה או צפייה בדברים שמגרים את היצר וגורמים לאיבר להתקשות, וזאת למרות שאין המהרהר מדמיין את עצמו מתקרב לאשה שאסורה עליו. גם לאדם נשוי, בעת שאשתו טמאה או כשהם רחוקים זה מזה, אסור להרהר בענייני החיבור עימה באופן שמגרה אותו, שמא יבוא לידי טומאה בלילה. שכל התשוקה הזו צריכה להיות שמורה לאשתו בלבד.

ויציאת הזרע בלילה נקראת 'קרי' ו'טומאה'. 'קרי' מפני שהיא מתרחשת בלא כוונה אלא ב'מקרה לילה'. ויש בה 'טומאה', שגזרה התורה טומאה על מי שיצאה ממנו שכבת זרע, שאסור לו לעלות להר הבית ולאכול בטהרות. וכדי לטהר עצמו, עליו לטבול ולהמתין עד שתשקע השמש (עיין לעיל ג, ח).

ומקרה לילה' קורה משילוב של טבע הגוף שמייצר זרע, יחד עם הרהורים שאדם מהרהר בהקיץ ומגרים את יצרו וגורמים לאיבר שלו להתקשות. ואף שבמשך היום הוא מצליח לשלוט בעצמו ואינו מוציא את זרעו לבטלה, הרהורים אלו חוזרים אליו בחלומות הלילה וגורמים לו ל'מקרה לילה'. ובכל אופן, גם צדיקים שמצליחים לשלוט על מחשבותיהם ביום, רואים מעת לעת קרי, מפני שכך הוא טבעו של הגוף שמייצר זרע, וככל שעוברים הימים, הגוף מתעורר יותר להוציאו. ודבר זה קורה לצעירים בתדירות גבוהה מאשר אצל מבוגרים. (דין איסור אוננות והרהורי עבירה לנשים יבואר להלן י-יב).

זשמירת הברית / גדר ההרהורים והדרך להינצל מהם

זבשני סוגי ההרהורים, האיסור הוא שאדם ישקיע מחשבתו בהם, ויעורר תאוותו אליהם. אבל הרהור שעובר בדעתו של האדם בלא בחירה, וחולף כלעומת שבא, אינו נכלל באיסור, מפני שלא ניתנה תורה למלאכי השרת (מאירי חולין לז, ב; עזר מקודש כג, ג). ואף מהרהור שמתמשך יותר, ויש בו כבר שמץ של איסור, מפני שהיה ראוי להסירו מיד מדעתו, אין כמעט אדם שניצול, ואפילו הוא צדיק. וכפי שאמרו חכמים (ב"ב קסד, ב): "שלוש עבירות אין אדם ניצול מהן בכל יום: הרהור עבירה, ועיון תפלה (שמסיח דעתו מעט בתפילה), ואבק לשון הרע".

זככל שאדם מקושר יותר עם אשתו באהבה, ונזהר בהלכות צניעות, כך הוא ניצול יותר מהרהורי עבירה. ולכאורה, כדי להינצל מהרהורי עבירה היה צריך להינשא בגיל בר מצווה, אלא שהואיל והנישואין דורשים אחריות רבה, ויש צורך להתכונן לקראתם בלימוד תורה ולימוד מקצוע, הורו חכמים לכלל הציבור לדחות את הנישואין לגיל שמונה עשרה עד עשרים (אבות ה, כא). ומנגד, הזהירו שלא לאחר את הנישואין יותר, שאם ידחה, "כל ימיו בהרהור עבירה". שהואיל וכבר התרגל בהם, גם לאחר נישואיו יתקשה להשתחרר מהם. אמנם הטעם העיקרי לחובת הנישואין לפני גיל עשרים הוא כדי לקיים את מצוות פרו ורבו (קידושין כט, ב, להלן ה, ז). כיום שהחיים נעשו יותר מורכבים, והניסיונות והאתגרים מרובים, קשה מאוד להינשא לפני גיל שמונה עשרה. ורוב הצעירים נזקקים לדחות את הנישואין לאחר גיל עשרים. ומכל מקום אין לאחר את הנישואין מעבר לגיל עשרים וארבע (להלן ה, ט).

זובינתיים עד זמן החתונה צריכים הצעירים להשתדל לגדור את עצמם בצניעות יתירה מקשר עם בנות ומהרהורי עבירה, וככל שיתחזקו יותר בלימוד התורה כך יוכלו יותר לעמוד בזה. שכן אמרו חכמים שהתורה היא המועילה ביותר כנגד יצר זה. "תנא דבי רבי ישמעאל: בני, אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש, אם אבן הוא נימוח, ואם ברזל הוא מתפוצץ" (קידושין ל, ב). וכן נפסק להלכה:

ז"אסור לאדם שיקשה עצמו לדעת או יביא עצמו לידי הרהור, אלא אם יבוא לו הרהור יסיע לבו מדברי הבאי והשחתה לדברי תורה, שהיא אילת אהבים ויעלת חן" (רמב"ם הל' איסורי ביאה כא, יט; והובא בשו"ע יו"ד כג, ג).

חשמירת הברית / המצווה להתחתן

חגם מי שכבר קיים מצוות פריה ורביה ואף הוסיף וזכה להוליד ילדים רבים, אם מתה עליו אשתו, מצווה שיתחתן עם אשה שעוד יכולה ללדת ילדים, כדי להוסיף במצוות פרו ורבו (להלן ה, ו). ואם קשה לו לגדל עוד ילדים, כגון שהוא מבוגר, או שיתקשה לפרנסם, או שהוא חושש שתתעורר מחלוקת בין בניו מאשתו הראשונה לאשתו השנייה והילדים שתלד לו, מותר לו להימנע מלהתחתן עם אשה שיכולה ללדת (עי' להלן ה, ו). אבל מצווה עליו להתחתן עם אשה שאינה יכולה ללדת, מפני שזהו מצב החיים השלם של האדם, וכפי שאמרו חכמים (יבמות סג, א): "כל אדם שאין לו אשה אינו אדם". עוד אמרו (יבמות סב, ב): כל אדם שאין לו אשה שרוי בלא שמחה, בלא ברכה, בלא טובה, בלא תורה, בלא חומה, בלא שלום. וזהו שהורו חכמים (יבמות סא, ב): "אף על פי שיש לו לאדם כמה בנים – אסור לעמוד בלא אשה, שנאמר (בראשית ב, יח): לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ". ובכך יזכה להמשיך לקיים מצוות עונה, וימנע עצמו מהרהורי עבירה.

חוכן פסק הרמב"ם (הל' אישות טו, טז): "מצוות חכמים היא שלא ישב אדם בלא אשה שלא יבוא לידי הרהור". וכל כך חשובה מצווה זו עד שיש אומרים, שמה שהתירו למכור ספר תורה כדי לשאת אשה, הוא אפילו לשם נשיאת אשה מבוגרת שכבר לא תוכל להוליד, כדי לקיים את מצוות הנישואין ומצוות עונה ולהינצל מהרהורי עבירה (להלן ה, כא).

חומי שהזדקן ופסקה ממנו תאוות אשה, ואינו משתוקק יותר לקיים מצוות עונה, כיוון שכבר קיים מצוות פרו ורבו, אינו חייב לשאת אשה. ואמנם גם זה שהזדקן והשתוקקותו נחלשה, אם ישא אשה ויחיה עימה באהבה ושמחה – יקיים מצווה. הן מפני שהזוגיות היא המצב הראוי לאדם, שעל ידה הוא מקיים בשלימות את המצוות שבין אדם לחברו, והן מצד מצוות עונה עצמה. אולם כאשר הוא חושש שמא יגרם לו צער מנישואין נוספים, כי אולי לא יצליח להתקשר באהבה עם אשתו השנייה, כל זמן שאין חשש שמא יחטא בהרהורי עבירה, אינו חייב לישא אשה. והיו גדולים שכך נהגו, שאחר שנפטרה אשת בריתם, לא נשאו אשה שנייה (רמב"ן ומאירי ליבמות סב, ב; חכמ"א קכג, ו; ערוה"ש א, ז).

טשמירת הברית / הרהורים באשתו טהורה ונדה ושאר דברים

טמותר לאדם נשוי, בזמן שאשתו טהורה והוא מתכוון להתחבר עימה בלילה, להרהר בדברים שיכולים לעורר את תשוקתו לאשתו, מפני שאין חשש שיגיע מכך לידי טומאה בלילה. אבל בזמן שהיא טמאה או כשהיא רחוקה ממנו, אסור לו להרהר בדברים שמגרים את יצרו אליה, שמא יבוא לראות טומאה בלילה. גם בימי הטהרה צריך אדם להיזהר שלא לקרוא או לצפות בדבר שעלול לעורר אותו להרהורי עבירה, היינו שיחשוק לעשות עבירה או להרהר בדברים שיפגעו באהבתו לאשתו.

טכדי שלא יגיע אדם לידי עבירה או הרהורי עבירה, קבעו חכמים סייגים לזמן שאשתו של אדם טמאה, שלא ישחוק ולא יקל ראש עימה, ולא יריח בושם שעליה ועל בגדיה, ולא יסתכל במקומות המכוסים שבגופה, ולא יושיטו דבר זה לזה, ולא יאכלו לבדם על השולחן בלא סימן שיזכיר להם שהם אסורים, ולא יאכלו מאותה קערה, ולא ישתה הבעל משיירי כוסה, ולא יאכל משיירי מאכלה. ולא ישב או ישכב הבעל במיטה שהיא מיוחדת לאשתו, אלא אם כן היא מחוץ לעיר. ולא תציע האשה את מיטת בעלה בפניו (שו"ע יו"ד סימן קצה).

טכדי שלא יחטא אדם בהרהורי עבירה, אסור לאדם לעסוק בדבר שיגרה את יצרו, כלומר יביא אותו לידי קישוי או לידי מחשבות ממושכות אודות אשה מסוימת. לפיכך, יש לאדם להתרחק ממקומות ומצבים של חוסר צניעות שעלולים לגרות את יצרו. אולם לפעמים יש בדבר צורך של פרנסה, כגון לימודים אקדמאים במסגרת שאינה צנועה כהלכה. ואזי הדין הוא, שאם יש אפשרות ללמוד את אותו המקצוע במסגרת צנועה, חובה עליו לעשות כן. ואם אין אפשרות ללמוד את המקצוע המתאים לו במסגרת צנועה, מותר לו ללמוד במסגרת שאינה צנועה ובתנאי שהוא מעריך שיצרו לא יגבר עליו. אבל אם הוא מעריך שיצרו יתגבר עליו, אסור לו ללמוד שם. ובמצב של ספק או במצב של שעת הדחק יש לשאול שאלת חכם.

ישמירת הברית / איסור אוננות בנשים

יגם לנשים אסור לגרות את עצמן כדי להגיע לשיא התענוג. וזאת מפני שתשוקה זו צריכה להיות שמורה להוסיף אהבה ודבקות בין איש לאשתו, ולא לסיפוק תאווה אנוכית. אמנם מפני שתי סיבות שכרוכות זו בזו איסור זה בנשים פחות חמור מאצל גברים: ראשית, אצל גברים יציאת הזרע פוגעת במצוות עונה, מפני שכוח הגברא של הגברים מוגבל, וכאשר הזרע יוצא לבטלה, רצונו של האיש להתחבר אל אשתו יפחת, ואם זמן העונה יהיה באותו יום, פעמים שאף אם ירצה, לא יוכל להתחבר אליה. לעומת זאת, אצל אשה, אין כל כך הגבלה בעניין זה, וגם לאחר שתביא את עצמה לשיא התענוג, תוכל להגיע שוב לשיא התענוג עם בעלה, ובכל אופן תוכל לקיים את החיבור עימו.

ישנית, בזרע של הגברים יש את יכולת ההולדה, ואילו בנוזלים המופרשים אצל נשים על ידי הגירוי, אין יכולת הולדה. שגם לאחר הפרשתם, הביצית שברחם יכולה להיות מופרית כמקודם.

יומכל מקום אסור לאשה לגרות את עצמה, מפני שכל התענוג הזה צריך להיות שמור לחיזוק הקשר שבין בני הזוג.

יעוד הבדל ישנו בין גברים לנשים, שאצל הגברים הגירוי מהיר, וכל נגיעה באיבר עלולה לעורר את היצר, ולכן אסרו חכמים לאיש לנגוע באיבר שלו, שמא יבוא לידי הוצאת זרע לבטלה (לעיל הלכה ה). ואילו אצל נשים מגע רגיל באותו מקום אינו מעורר כל כך, ולכן אמרו חכמים לעניין בדיקת דם נדה, "כל היד המרבה לבדוק בנשים – משובחת" (נדה יג, א).

יאשמירת הברית / איסור הרהור לנשים

יאכשם שלגברים אסור להרהר בעבירה, היינו לדמיין את עצמם חוטאים, וקל וחומר לתכנן את ביצוע החטא, כך אסור לנשים להרהר בעבירה, היינו לדמיין את עצמן חוטאות בניאוף או קירוב בשר עם גבר זר, וקל וחומר שאסור לתכנן זאת. שנאמר (במדבר טו, לט): "וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם". "אַחֲרֵי עֵינֵיכֶם – זה הרהור עבירה" (ברכות יב, ב). וכפי שכתב בספר החינוך (שפז): שמצווה זו נוהגת "בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ונקבות". "שגם להן אסור להרהר אחר האנשים זולתי בבעליהן, שעליהם ראוי להן להמשיך כל חשקן וחפצן, וכן יעשו בנות ישראל הכשרות" (שם קפח).

יאבנוסף לכך שעצם ההרהור בדבר עבירה גורם לאשה לאהוב פחות את בעלה, ומטמא את מחשבתה בדברים אסורים, ההרהור בזה עלול להביאה בהמשך לידי ניאוף ממש. שכך היא דרכו של יצר הרע, בתחילה מעורר להרהר בדבר, ואח"כ ממשיך לקרב את האדם לחטא עד שלוכדו ברשתו ומחטיאו בניאוף ומאבדו מהעולם. ובעניין זה גברים ונשים שווים.

יאאמנם כפי שלמדנו (בהלכה ו), לגברים יש עוד סוג של הרהורים אסורים, והם הרהורים שגורמים לקישוי האיבר, ועלולים לגרום למקרה לילה. ואפילו באשתו, בעת שהיא נדה, אסור לאיש להרהר באופן שעלול לגרות אותו. ואילו אצל נשים אין כזה חשש. ולכן מותר לאשה להרהר בענייני החיבור, כל זמן שאינה מהרהרת בעבירה (כמבואר לעיל ו). וכן מותר לאשה להרהר בבעלה בעת נידתה.

יבשמירת הברית / נשים המסוללות

יבאסור לאשה לגרות עצמה עם חברתה, מפני שתשוקה זו צריכה להיות שמורה לאהבה המקודשת שבין איש לאשתו ולקיום מצוות עונה ומצוות פרו ורבו. ועל כך הוזהרנו בתורה (ויקרא יח, ג): "כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם בָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ... וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ". ואמרו חכמים (ספרא שם) שמעשה ארץ מצרים היה: "איש נושא איש, ואשה נושאת אשה, ואשה נשאת לשני אנשים" (רמב"ם איסורי ביאה כא, ח; שו"ע אה"ע כ, ב).

יביש תנאים ואמוראים שסברו, שאשה שעשתה זאת נחשבת 'זונה', ואסור לכהן להתחתן איתה, שנאמר (ויקרא, כא, ז): "אִשָּׁה זֹנָה וַחֲלָלָה לֹא יִקָּחוּ, וְאִשָּׁה גְּרוּשָׁה מֵאִישָׁהּ לֹא יִקָּחוּ, כִּי קָדֹשׁ הוּא לֵאלוֹהָיו". אבל למעשה נפסק שאף שזו פריצות, אין אשה שעשתה זאת נחשבת 'זונה' להיאסר לכהן. וכמובן שגם אשת איש אינה נאסרת בזה לבעלה, הואיל ואין במעשה זה בעילה כדרך איש באשה (יבמות עו, א; רמב"ם שם).

יגשמירת הברית / משכב זכור

יגנצטווינו בתורה (ויקרא יח, כב): "וְאֶת זָכָר לֹא תִשְׁכַּב מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה תּוֹעֵבָה הִוא". וכן נאמר (ויקרא כ, יג): "וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת זָכָר מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה תּוֹעֵבָה עָשׂוּ שְׁנֵיהֶם מוֹת יוּמָתוּ דְּמֵיהֶם בָּם". שתי אפשרויות של משכב ישנן עם אשה, כדרכה ושלא כדרכה, שנאמר מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה. שלא כדרכה היינו במקום הרעי, וזה מה שהזהירה התורה בזכר, שלא יבעל את חברו במקום הרעי. ומשעה שהיתה 'העראה', היינו שהעטרה שבראש האיבר נכנסה לתוך הנקב של הרעי, עברו שניהם באיסור תורה, למרות שלא כל האיבר נכנס לאותו מקום ולמרות שלא יצאה ממנו שכבת זרע. וזאת בתנאי שהאיבר היה בקישוי (יבמות נה, ב; רמב"ם איסורי ביאה א, י; לט"ז איסור התורה גם במקצת עטרה; ולנו"ב אה"ע ב, כג, בכל העטרה).

יגוכל כך חמור איסור זה, עד שהעוברים עליו נענשים במיתת סקילה, שכל מקום שנאמר דְּמֵיהֶם בָּם פירושו סקילה (סנהדרין נד, א; רמב"ם שם א, ו). והעונש הוא רק כאשר עשו זאת במזיד, בפני שני עדים שהתרו בהם שלא יעשו כן, ושאם יעשו יענשו בסקילה, ולמרות זאת עברו וחטאו בפניהם. בפועל אין כמעט מי שמעיז לבצע חטאים שחייבים עליהם מיתה בפני עדים שמתרים בו שאם ימשיך בחטאו ייענש במיתה. לכן, ההוצאה להורג בבית הדין היתה נדירה מאוד עד שאמרו חכמים, שסנהדרין שהוציאה להורג אדם אחד בשבע שנים, נקראת 'חובלנית' (משנה מכות א, י). נמצא אפוא שהעונש הקצוב בתורה מלמד על חומרת העוון, והרתיע אנשים מלעבור עליו בזדון ובחוצפה בפני עדים.

יגעוון משכב זכור נחשב חמור במיוחד, שכן מתוך ארבע מיתות בית דין, סקילה היא החמורה ביותר. בין שאר חטאי גילוי עריות שעונשם סקילה: הבא על אימו או על אשת אביו, והבא על אשת בנו הנקראת כלתו, והשוכב עם בהמה או חיה, וכן אשה ששכבה עם בהמה או חיה (רמב"ם איסורי ביאה א, ד). והחוטאים בזה במזיד בלא עדים, נענשים בידי שמיים בכרת.

יגמעבר למעשה האסור, כבר למדנו שהתורה אסרה גם להרהר בביצוע חטא של עריות, שנאמר (במדבר טו, לט): "וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם". פרשו חכמים (ברכות יב, ב): "אַחֲרֵי עֵינֵיכֶם - זה הרהור עבירה" (כמבואר בהלכה ו). בנוסף לכך, מי שהקשר עם גבר אחר מגרה את יצרו, צריך להיזהר שלא להגיע מתוך כך להוצאת זרע לבטלה, שלדעת רבים מהפוסקים אסורה מהתורה (כמבואר בהערה 1). וכן לא יתקשר עם חבר כדי לגרות את עצמו, שכן בכך שהוא גורם לעצמו קישוי הוא עובר באיסור חכמים (נדה יג, ב). אלא ינהג עם חבריו באופן רגיל, כדרך שאר החברים, וישתדל להימנע מקישוי.

ידשמירת הברית / הגורמים לגילוי יצר זה

ידבקרב הציבור החילוני רבים סוברים שהמשתוקקים למשכב זכר נולדו עם תכונה זו, ואין ביכולתם לשנותה. ולכן לדעתם, מי שנוטה לכך, צריך ללכת אחר נטיית ליבו, ובוודאי שאין לבקרו על כך. אולם על פי התורה, גם כשיש לאדם נטייה חזקה לכך, האיסור נותר במלוא תוקפו, וחובה עליו להתגבר על יצרו. וכשם שהמתאווים לנאוף עם אשת איש - חייבים להתגבר על יצרם. אמנם בדיני שמיים מתחשבים בקושי של האדם להתגבר על יצרו, וככל שיצרו חזק יותר, כך עונשו קל יותר.

ידגם אם נקבל תופעה זו כנטייה מולדת, ברור לנו שגם לאקלים החברתי והמוסרי יש השפעה רבה, לא פחות מהנטייה המולדת. עובדה היא, שהיו תרבויות בעבר שתופעה זו היתה רווחת אצלם מאוד, עד מצב שבו רוב הגברים חטאו בזה. לעומת זאת בישראל, כאשר התנאים הסביבתיים עודדו יחסי אישות תקינים בין איש לאשה ושללו יחסים בין גברים, נטייה זו כמעט ולא באה לידי ביטוי. וכפי שלמדנו במשנה (קידושין פב, א): "רבי יהודה אומר: ...לא יישנו שני רווקים בטלית אחת, וחכמים מתירים". ובגמרא ביארו, שרבי יהודה החמיר בזה, שמא יגיעו לידי חטא. ויש לזכור שבעבר נהגו לישון בלא בגדים, הרי שהחמיר שלא ישנו שני רווקים ערומים תחת שמיכה אחת. וחכמים התירו, משום "שלא נחשדו ישראל על משכב זכור". כלומר תופעה זו היתה נדירה כל כך, עד שלדעת חכמים לא היה צריך לגזור על זה. וכן לעניין ייחוד, ידוע שאסור לאיש להתייחד עם אשה בחדר סגור, שמא יגיעו לידי עבירה, אבל לשני גברים הדבר מותר. והיו שהחמירו על עצמם בזה במידת חסידות. וכן נפסק בשולחן ערוך (אה"ע כד, א), אלא שהוסיף וכתב: "ובדורות הללו שרבו הפריצים, יש להתרחק מלהתייחד עם הזכר". ודבריו מתאימים למה שהיה רווח אז בארצות האיסלאם. אולם גדולי אשכנז כתבו, שבמדינות שלהם לא מצינו שנחשדו ישראל על כך, ואין צריך להחמיר באיסור ייחוד (ב"ח). ולא זו בלבד, אלא שיש אומרים, שאסור להחמיר בזה, מפני יוהרא (יש"ש קידושין ד, כג). אמנם לגבי שינה ביחד תחת שמיכה אחת, נחלקו גדולי אשכנז. יש שהחמירו (ח"מ וב"ש), ויש שהקילו (יש"ש), ולמעשה עד לפני כמה דורות נהגו להקל בכך (ערוה"ש כד, ו).

ידוכיוון שקשה להניח שטבעם הבסיסי של האנשים השתנה, מוכרחים להסיק, שגם מי שנולד עם נטייה לכך, במסגרת חברתית מהסוג שרווחה בישראל במשך דורות רבים, נטיות אלו לא באו לידי ביטוי, עד שלא היה חשש שאנשים אלו יחטאו גם כאשר ישנו עם חבריהם בחדר סגור, בלא בגדים ותחת שמיכה אחת.

ידאיננו יודעים מה השתנה בדור האחרון, עד שישנם אנשים שבטוחים שמטבע בריאתם, תשוקתם מופנית אך ורק לבני מינם ואין להם שום בחירה בזה. האם החירות שהפכה לגורם מרכזי בחיינו, יחד עם המעלות שבה, גם נתנה דרור לכל הנטיות שהיו כמוסות בתהומות הנפש לצאת אל הפועל, ומשיצאו קשה יותר להתגבר עליהם. או שמא התנועה הפמיניסטית שיצרה מתח ומלחמה בין המינים גרמה לבלבול זהות בקרב מקצת הגברים ולחשש מפני קשר עם אשה. ויש עוד עשרות השערות והסברים להתגברות התופעה.

ידחשוב לדעת, שלעיתים הצער, התסכול והבושה שמלווים נטייה שכזו קשים כל כך, עד שיש צעירים שבוחרים לשים קץ לחייהם מרוב כאב. ועל כן צריך להדריך גברים ונשים שחשים נטייה שכזו, שישוחחו על כך עם הוריהם ועם רב או מדריך. ראשית, כדי לפרוק מעט מהסבל שמלווה אותם. ושנית, כדי למצוא את הדרך המיטבית להתמודד עם כך.

טושמירת הברית / מצוות החתונה

טומצוות התורה חלות על כל ישראל, וגם על גבר או אשה שנוטים להשתוקק לבני מינם, חלה המצווה להתחתן ולקיים את מצוות עונה באהבה ושמחה ולפרות ולרבות.

טווניתן להניח, שכשם שבדורות הקודמים לא שמענו כמעט על אנשים שלא התחתנו מסיבה זו, כך גם בדורנו, למרות השינויים הסביבתיים, רבים מהאנשים שחשים תשוקה לבן מינם יכולים להתגבר על יצרם ולהקים משפחה באהבה ושמחה. וכן ידוע שרבים מהמשתוקקים לבני מינם מסוגלים לגלות השתוקקות גם לבן המין השני. ועל המתקשים בכך, מוטלת המצווה להשתדל בכל האמצעים האפשריים להטות את נטייתם, כדי שיוכלו לבנות זוגיות נאמנה כדת משה וישראל.

טולמעשה, כל עוד אדם חש שלא יוכל להתקשר לאשה ולהתחייב לאהוב ולשמח אותה כראוי לה ולא לבגוד בה, הרי שבפועל לפי תפישתו את עצמו הוא אנוס, ואינו יכול להתחתן. ורק לאחר שיכיר בנפשו שהוא מסוגל להתחייב לאהוב את אשתו ולשמח אותה במצוות עונה כפי שמגיע לה, יוכל לקיים את חובת מצוותו ולהתחתן. וכן הדין לגבי אשה, רק לאחר שתדע שתוכל להיענות לתשוקת בעלה תוכל להתחתן.

טואיש ואשה שיש להם נטייה חזקה לבני מינם, וקבלו על עצמם לכרות ברית נאמנות ביניהם, ולהיות חברים טובים זה לזה, ולהשתדל לקיים מצוות עונה כפי יכולתם, יכולים לקיים את מצוות הנישואין באופן זה, ולהקים משפחה טובה.

טווגדול שכרם של המצליחים להתגבר על יצרם, ומתוך אחריות מוסרית עמוקה בונים זוגיות נאמנה ואוהבת ומקימים משפחה. וכפי שאמרו חכמים (אבות ה, כג): "לפום צערא אגרא". ולא רק בעולם הבא יזכו לשכר, אלא אף בעולם הזה, מפני שכדי להתגבר על יצרם יצטרכו להעמיק יותר ביסודות האהבה והמוסר, וממילא יזכו לחברות עמוקה יותר, וכדרך שאמרו חכמים (ברכות לד, ב): "במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד".

טוויש בזה תיקון גדול לעולם. מפני שרבים כל כך נגררים אחר התאווה החומרנית הרעה, וחוטאים בזנות וניאוף. ואף את נישואיהם הם מבססים על התאווה החומרית בלבד, וכיוון שכך, התאווה חולפת, והם חוזרים לספק את יצרם בניאוף וכל שאר התועבות. ותמיד בסוף מתאכזבים, מפני שכל קשר גשמי שאין בו ערך מוסרי של קדושה, הוא קשר שמוביל לשיממון ומוות. כדי לתקן את העולם, יש צורך בתשובת המשקל, בהדגשת הערך הרוחני של הנאמנות, החברות והמוסר, וקדושת ברית הנישואין. וזה נעשה על ידי אותם אנשים שאינם חשים תשוקה טבעית, ואע"פ כן מתוך קבלת עול מלכות שמיים, כורתים ברית נאמנות עם בת זוגם. ועליהם אמרו חכמים (שבת פח, א) שהם "עושים מאהבה ושמחים בייסורים, ועליהם הכתוב אומר (שופטים ה, לא): "וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ".

טזשמירת הברית / האם צריך לספר לפני הנישואין

טזאיש שחש בנפשו נטייה מסוימת לבני מינו, אבל בפועל הוא מצליח להשתלט על עצמו, והוא יודע בוודאות שיש בו תשוקה ורצון להתחתן עם אשה, ויוכל לשמוח באשתו ולשמחה כפי הראוי לה בלא חשש שיבגוד בה, אינו חייב לספר על נטייתו הנוספת לבחורה שאיתה הוא נפגש.

טזאבל כאשר הנטייה הזו חזקה יותר אצלו, ויש לו ספקות, שמא לא יצליח לשמח אותה כראוי, וקל וחומר אם מקנן בליבו חשש שמא יתקשה להיות נאמן לה. חובה עליו לספר על כך לבחורה לפני הנישואין, כדי שתוכל להחליט אם היא סומכת עליו שיוכלו להקים יחד בית נאמן באהבה ושמחה.

טזובכל מקרה של ספק, נכון להתייעץ עם רב או מומחה ירא שמיים. וכל האמור לגבי זכרים חל גם על נשים שחשות משיכה דווקא לבנות מינן.

טזאם זה ששטוף בחטא של משכב זכור, התחתן בלא לספר על כך לאשתו, וכשנודע לה הדבר, מיד רצתה לבטל את הנישואין - במקרים מסוימים, כאשר קשה להשיג מהבעל גט, בית הדין יכול לבטל את נישואיהם בלא גט, משום שהתקדשה לו בטעות (אג"מ אה"ע ד, קיג).

יזשמירת הברית / יחס התורה לחוטאים במשכב זכר

יזהתורה הגדירה עוון משכב זכור כתּוֹעֵבָה, ודרשו חכמים (נדרים נא, א): "תועה אתה בה". כלומר, ייעודה של תשוקה זו לחבר בקדושה ושמחה את האיש והאשה, ומתוך חיבור זה נולדים ילדים והעולם מתקיים. ואילו החוטאים בזה מפנים את תשוקתם לבני מינם ופוגעים בקדושת הנישואין ובקיום העולם.

יזומכל מקום אין להחמיר ביחס לחוטאים בזה יותר מאשר ביחס לחוטאים בשאר עבירות חמורות, כגון מחללי שבת. וכשם שמעלים לתורה מחללי שבתות כל זמן שאינם עושים זאת להכעיס, כך יש להעלות לתורה את העוברים על חטא זה, כל זמן שאינם עושים זאת להכעיס. קל וחומר כאשר יתכן שהם נזהרים שלא לעבור על החטא החמור של משכב זכר.

יזיתר על כן, רבים מהנכשלים בחטא זה אינם חוטאים בו מתוך התרסה כדרך מחללי שבת, אלא מתוך צער על כך שיצרם אונסם לזה. ורק ה' אלוהי השמים והארץ, בורא הנשמות, יודע המחשבות ובוחן הלבבות, יודע את יצרו של כל אדם ויכול לדון אותו באמת וברחמים לפי גודל ניסיונותיו ומכאוביו.

יזוחייבים להדגיש, שגם מי שאינו מצליח להתגבר על יצרו וחוטא במשכב זכור, חייב בכל שאר מצוות התורה, ועליו להתחזק ככל יכולתו במה שהוא יכול. ואף ביחס לחטא זה, על כל יום ויום וכל פעם ופעם שהוא מצליח להתגבר על יצרו ונמנע מהחטא - יש לו שכר גדול.

יזועלינו לקבל את מצוות התורה שקבעה שמשכב זכור אסור באיסור חמור, וכאשר יש בידנו אפשרות, חובה עלינו להשתדל להניא את החוטאים מכך. ועם זאת עלינו לאהוב גם את מי שאינו מצליח להתגבר על יצרו, ולדעת שיש ערך גדול לכל מצווה ומצווה שהוא מקיים. וכל עוד הוא אינו מחצין את נטייתו ואינו מתריס בחטאו, עלינו לקרבו לקהילה הדתית, כדי שיוכל להתחזק בתורה ובמצוות בכל מה שאפשר שלו. וכבר ידוע שערכו של הרע מוגבל ואילו ערכו של הטוב הוא בלא סוף. כיוצא בזה חומרתן של העבירות מוגבלת, ואילו ערכן של המצוות אין סופי.

יזואם זה שחש נטייה חזקה מאוד לבני מינו לא מצא בת זוג שאיתה הוא יכול להתחתן, ואע"פ כן הוא מתגבר על יצרו ואינו חוטא, הרי הוא מהאנשים שהקב"ה מכריז על מעלתם בכל יום שהם חסידים (פסחים קיג, א). ובעקדה שהוא מצליח לעקוד את יצרו לכבוד שמיים, הוא מגלה את הערך המוחלט והמקודש של התורה והמצוות, ותיקון גדול נעשה על ידו בעולם (כמבואר להלן ז, ו, על הסריסים). אמנם להקים משפחה אינו זוכה, אבל אור נאמנותו לתורה מאיר בכל העולם, ומוסיף חיים וברכה לכל המשפחות.