שמחת הבית וברכתו — פרק ה׳

בפרו ורבו / חזקיהו ובן עזאי

בבעת שצבאו האדיר של סנחריב מלך אשור צר על ירושלים להחריבה, חלה המלך חזקיהו, שנאמר (ישעיהו לח, א): "בַּיָּמִים הָהֵם חָלָה חִזְקִיָּהוּ לָמוּת, וַיָּבוֹא אֵלָיו יְשַׁעְיָהוּ בֶן אָמוֹץ הַנָּבִיא וַיֹּאמֶר אֵלָיו: כֹּה אָמַר ה' צַו לְבֵיתֶךָ כִּי מֵת אַתָּה וְלֹא תִחְיֶה".

בכבר שנים לפני כן ידע חזקיהו שסכנה גדולה נשקפת לו ממלכות אשור, שכן בעקבות החטאים שגברו בישראל, מלכות אשור כבר הכניעה את מלכות ישראל שבשומרון, והגלתה את עשרת השבטים מהארץ (מלכים ב' יז), והאיום על מלכות יהודה היה קרוב ומוחשי. כדי למנוע את הרעה ציווה חזקיהו את כל העם לחזור בתשובה ולהתחזק בתורה.

ב"נעץ חרב על פתח בית המדרש ואמר: כל מי שאינו עוסק בתורה ידקר בחרב זו. בדקו מדן ועד באר שבע – ולא מצאו עם הארץ. מגבת ועד אנטיפרס – ולא מצאו תינוק ותינוקת, איש ואשה, שלא היו בקיאין בהלכות טומאה וטהרה" (סנהדרין צד, ב).

בוהנה בשעתו הקשה, כאשר האסון שממנו פחד עמד להתרחש וצבא אשור כבר צר על ירושלים, והוא עצמו נפל למשכב, בא אליו הנביא בהודעה נוראה: "צַו לְבֵיתֶךָ כִּי מֵת אַתָּה וְלֹא תִחְיֶה – מֵת אַתָּה – בעולם הזה, וְלֹא תִחְיֶה – לעולם הבא". נזדעק חזקיהו בשאלה, במה חטאתי שנגזר עלי להיכרת מהעולם הזה ומהעולם הבא?! השיב הנביא: "משום שלא עסקת בפריה ורביה". ענה חזקיהו, הרי נודע לי ברוח הקודש שייוולדו לי בנים שאינם הגונים. אמר לו הנביא: "בהדי כבשי דרחמנא למה לך, מאי דמפקדת איבעי לך למעבד ומה דניחא קמיה קודשא בריך הוא לעביד". כלומר, מה לך לחשב בסתריו של הקב"ה, מה שנצטווית – עליך לעשות, ומה שטוב בעיני הקב"ה – יעשה. הבין חזקיהו שחטא, וביקש מישעיהו שיתן לו את בתו לאשה, כדי שאולי זכותו וזכות ישעיהו תסייע שיהיו בניו טובים. השיב לו הנביא: כבר נגזרה עליך הגזירה. אמר לו המלך: "בן אמוץ כלה נבואתך וצא! כך מקובלני מבית אבי אבא (דוד המלך), אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים" (ברכות י, א).

בוַיַּסֵּב חִזְקִיָּהוּ פָּנָיו אֶל הַקִּיר וַיִּתְפַּלֵּל אֶל ה'. וַיֹּאמַר: אָנָּה ה' זְכָר נָא אֵת אֲשֶׁר הִתְהַלַּכְתִּי לְפָנֶיךָ בֶּאֱמֶת וּבְלֵב שָׁלֵם וְהַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עָשִׂיתִי, וַיֵּבְךְּ חִזְקִיָּהוּ בְּכִי גָדוֹל. וישמע ה' את קולו ויצו את ישעיהו לבשר לחזקיהו שהוסיף לו עוד חמש עשרה שנים על שנותיו, ואף יציל אותו מחיל אשור. בלילה יצא מלאך ה' והיכה את כל חיל סנחריב וירושלים ניצלה, וחזקיהו נשא את בתו של ישעיהו הנביא, ונולד להם מנשה. ואמנם חששו של חזקיהו התאמת, מנשה שמלך אחר חזקיהו עשה הרע בעיני ה' ועבד עבודה זרה וגם דם נקי שפך הרבה מאוד, עד שנחתמה הגזרה על חורבן בית המקדש הראשון (מלכים ב' יט-כא). ואע"פ כן, מצוות פרו ורבו לא זזה ממקומה, כי היא היסוד לקיום העולם. ואף במקרה של חזקיהו, על ידי בנו, מנשה הרשע, נמשכה שושלת בית דוד, שממנה ייוולד משיח בן דוד שיבוא במהרה בימינו.

באמנם למדנו על אחד מגדולי התנאים, בן עזאי, שלא נשא אשה ולא קיים את מצוות פרו ורבו. מסופר בתלמוד (יבמות סג, ב), שבן עזאי דרש מהפסוקים שכל מי שאינו עוסק בפריה ורביה: "כאילו שופך דמים וממעט הדמות. אמרו לו לבן עזאי: יש נאה דורש ונאה מקיים, נאה מקיים ואין נאה דורש, ואתה נאה דורש ואין נאה מקיים?! אמר להם בן עזאי: ומה אעשה, שנפשי חשקה בתורה, אפשר לעולם שיתקיים על ידי אחרים". וכן נפסק להלכה, שמי שחשקה נפשו בתורה ולומד בשקידה עצומה כל ימיו, אם מרוב שקידתו לא נשא אשה, אין בידו עוון, ובתנאי שלא יהא יצרו גובר עליו (רמב"ם אישות טו, ג; שו"ע אה"ע א, ד). אמנם יש לדייק שאין בידו עוון, אבל לכתחילה אין ראוי לנהוג כן (נחלת צבי; ט"ז ו).

בהרי שרק מצווה אחת ישנה שהעוסק בה יכול בשעת הדחק להתבטל ממצוות פרו ורבו, והיא מצוות תלמוד תורה. וזאת משום שלימוד התורה עצמו מוסיף חיים לעולם. עובדה שבן עזאי, למרות שלא עסק בפריה ורביה, התעמק בחשיבותה הגדולה של המצווה ודרש על ערכה, ובוודאי מכוח תלמודו נולדו ילדים רבים. אבל חזקיהו המלך שרצה להתנות את המצווה בכך שילדיו לא יהיו רשעים, ביטל את העיקרון המקודש שלה, שמבטא את הערך המוחלט של החיים. ועל כן היה צפוי לעונש נורא בעולם הזה ובעולם הבא. למדנו מכך, שיסוד החיים הוא הערך הראשון במעלה, שכן גם רשעים יכולים לחזור בתשובה. יתר על כן, גם אם לא יחזרו בתשובה, הצדיקים לומדים ממעשיהם לקחים. אבל כאשר מבטלים את המצווה, עוקרים את הכל וכופרים בערך החיים שברא ה' בעולם הזה.

גפרו ורבו / המצווה הכללית והחובה הפרטית

גמצווה מהתורה לפרות ולרבות, ובכל ילד שהאיש והאשה מולידים הם מקיימים מצווה גדולה, וזוכים להשתתף עם הקב"ה בהולדת אדם, ומקיימים בזה עולם שלם (נדה לא, א; משנה סנהדרין ד, ה). וזו המגמה היסודית של הבריאה, שחפץ ה' ביישובו של העולם, וכפי שאמרו חכמים (משנה גיטין ד, ב): "לא נברא העולם אלא לפריה ורביה", שנאמר (ישעיהו מה, יח): "לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ".

גאמנם בלא הגדרה מחייבת, המצווה הגדולה הזו עלולה להיות כללית מדי עד שבמקרים רבים, מרוב חששות, לא תצא אל הפועל כראוי. משום שהנישואין הם עניין רגיש ומורכב, שתלוי בדעתם ורגשותיהם ותקוותיהם והסכמתם של האיש והאשה, ופעמים שגם באמצעים כלכליים ובתמיכתם של ההורים, וההחלטה על קיומם דורשת אחריות ואומץ.

גגם לאחר הנישואין, המצווה הכללית מותירה ספקות רבים. מצד אחד, כיוון שבכל ילד מקיימים מצווה עצומה, אולי אפשר להסתפק בילד אחד, שהוא לבדו עולם ומלואו, ולדחות את הולדתו לקראת גיל ארבעים, לתקופה שבה ההורים יהיו מבוססים ומנוסים. ומנגד, כיוון שהמצווה גדולה וחשובה כל כך, אולי צריך כל אדם להתאמץ מעבר לכוחותיו כדי להוליד כמה שיותר ילדים, ולשם כך עליו להתחתן מוקדם ככל האפשר, ולקצר את זמן ההנקה כדי ללדת כמה שיותר ילדים.

גלפיכך, בנוסף לרעיון הכללי של המצווה, קבעה התורה הגדרה בסיסית מחייבת למצווה, וחכמים הוסיפו וקבעו עוד גדרים, כדי לתת לרעיון הכללי צביון ברור ומחייב. הרי שהמצווה הכללית מהתורה היא לפרות ולרבות, ובכל ילד וילד שמולידים – מקיימים את המצווה. והחובה מהתורה היא להוליד בן ובת, וכדרך שהקב"ה ברא בתחילה את אדם וחוה. וזהו שנאמר (בראשית א, כז-כח): "וַיִּבְרָא אֱלוֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלוֹהִים בָּרָא אֹתוֹ, זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם. וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלוֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלוֹהִים: פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ…" כיוון שמבואר בפסוק שרצון התורה שנפרה ונרבה ונמלא את הארץ, קבעו חכמים כמצווה מחייבת, להוסיף וללדת עוד ילדים (להלן ה-ו), ואף קבעו זמן לקיום מצוות התורה, שעד גיל מסוים חייבים להתחתן (להלן ז-י).

גהמצווה הכללית שייכת לאיש ולאשה כאחד, ומצד מסוים שכרה של האשה גדול יותר, שלפי הצער גודל השכר (אבות ה, כג). אולם לגבי החובה נחלקו. לדעת חכמים, האיש חייב במצווה, מפני שהוא המקדש בנישואין, והוא הבועל בחיבור. ולזה רמז הפסוק: "פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ" – "האיש דרכו לכבוש ואין האשה דרכה לכבוש" (יבמות סה, ב). יש שבארו, שהואיל ויש לאשה צער וסכנה בהיריון ובלידה, לא רצתה התורה, שדרכיה דרכי נועם, להטיל על האשה מצווה זו כחובה (משך חכמה בראשית ט, ז).

גמנגד, לדעת רבי יוחנן בן ברוקה, גם האשה חייבת במצווה, שכן המצווה נאמרה בלשון רבים, לאדם וחוה, שנאמר (בראשית א, כח): "וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלוֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלוֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ".

גלהלכה נפסק, שחובת המצווה מוטלת על האיש. אבל אין בכך פגיעה בזכותה של האשה, שאם התברר שהיא נשואה לעקר, ורצתה להתגרש כדי לזכות בבן או בבת שיוכלו לסייע לה בעת זקנתה, מחייבים את בעלה לגרשה ולתת לה את כתובתה (יבמות סה, ב; שו"ע אה"ע א, יג; קנד, ו).

גההבדל להלכה הוא, שאשה שרצתה שלא להינשא או שרצתה להינשא למי שאינו יכול ללדת, אף שהיא מבטלת את עצמה ממצווה גדולה מאוד, אין היא נחשבת עבריינית, הואיל ואין עליה חובה לקיים את המצווה. אבל לאיש אסור להישאר רווק, ואסור לשאת אשה עקרה, לפני שיקיים את מצוות פריה ורביה (להלן ח).

גכמו במצוות תלמוד תורה ותפילה, גם במצווה זו אנו מוצאים שאל הגברים פונה התורה בלשון חיוב, ואל הנשים בלשון רשות, ועל ידי כך המצווה מתקיימת באופן השלם משני צדדיה, כחובה והתנדבות כאחד.

דפרו ורבו / גדרי קיום חובת המצווה בבן ובת

דמי שהיו לו בן ובת ונפטר אחד מהם בחיי האב בלא שהספיק להוליד ילד נוסף, לדעת רב הונא קיים מצוות פרו ורבו, מפני שהמצווה היא להוליד, וגם כשהתינוק חי זמן קצר, יש לחייו ערך, ונשמתו גילתה דבר מה בעולם, ואף קרבה בכך את הגאולה, כי "אין בן דוד בא עד שיכלו נשמות שבגוף (אוצר נשמות ישראל)". ולדעת רבי יוחנן, המצווה מתקיימת רק בילדים שנותרו בחיים לאחר מיתת האב, מפני שמגמת המצווה לדאוג להמשך יישובו של העולם. אגב, רבי יוחנן עצמו, קבר את כל בניו בלא שהשאירו אחריהם ילדים, ונמצא שעל עצמו אמר שלא זכה לקיים את המצווה. וכן נפסק להלכה. אמנם אם בנו ובתו המשיכו לחיות אחרי מותו, גם אם הם נותרו רווקים זקנים, בלא סיכוי שיולידו ילדים, קיים את חובת מצוותו (יבמות סב, א-ב; שו"ע אה"ע א, ה).

דמי שהיו לו בן ובת ונפטרו בחייו, אם כל אחד מהם הספיק להוליד לפני מותו ילד אחד, קיים את חובתו בנכדים שנולדו לו על ידם, שהעיקר הוא שזרעו ימשך אחריו דרך בנו ובתו.

דמי שהיו לו בן ובת, והוליד הבן ילדים לרוב, והבת נפטרה בחייו בלא ילדים, לא קיים את חובת מצוותו, מפני שזרעו לא נמשך דרך בנו ובתו אלא רק דרך בנו. וכן הדין אם בתו הולידה ילדים לרוב ובנו נפטר בחייו בלא ילדים (שו"ע אה"ע א, ו).

דמי שהיו לו בן ובת, אבל היה הבן סריס, שאינו יכול להוליד, או שהיתה הבת אילונית, שאינה יכולה להוליד, לא קיים את חובת מצוותו, הואיל ואין לו בן ובת שיכולים להוליד (ירושלמי יבמות פ"ו ה"ו; שו"ע אה"ע א, ה). אבל אם היו בנו ובתו ראויים להוליד, והבן התחתן עם אילונית, או הבת עם סריס, או שלא התחתנו כלל, קיים את חובת מצוותו, הואיל וילדיו עצמם אינם סריסים (ח"מ ו).

דהיה הבן חרש-אילם או שוטה, קיים בו אביו את חובתו, מפני שמבחינה גופנית הוא יכול להוליד (רמ"א אה"ע א, ו). לפי זה בילד אוטיסט יוצאים ידי חובה, אבל בבעלי תסמונת דאון אין יוצאים, הואיל ורובם הגדול עקרים.

דהיו לו ילדים בהיותו גוי ואח"כ התגייר, יש אומרים שאם גם ילדיו התגיירו, קיים בהם את חובת מצוותו, אבל אם לא נתגיירו לא קיים את חובתו (רמב"ם, שו"ע אה"ע א, ז; יש"ש). ויש אומרים, שגם אם ילדיו לא התגיירו, קיים בהם את חובת מצוות פרו ורבו (תוס', מהרי"ל, ח"מ, ב"ש והגר"א יז).

דיהודי שהוליד בנים מגויה, לא קיים בהם מצוות פריה ורביה, מפני שהם גויים ואינם מיוחסים אחריו כלל.

הפרו ורבו / המצווה להרבות ילדים

הכפי שלמדנו (בהלכה ג) בכל ילד שאדם זוכה להוליד הוא מקיים מצווה גדולה מאוד מהתורה, אלא שהתורה קבעה כמצווה מחייבת שיוליד כל אדם מישראל בן ובת, וחכמים הוסיפו כמצווה מחייבת שיוליד עוד ילדים (יבמות סב, ב). שתי סיבות לכך: א) מפני הערך העצום של החיים. ב) כדי להבטיח את קיום החובה מהתורה. ונבאר יותר:

ההסיבה הראשונה: ערכם העצום של החיים שמתגלים בכל נפש ונפש, וכפי שמבואר בתורה שריבוי הילדים הוא מצווה וברכה, שנאמר לאדם וחוה (בראשית א, כח): "פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ". וכן נאמר: "וַיְבָרֶךְ אֱלוֹהִים אֶת נֹחַ וְאֶת בָּנָיו וַיֹּאמֶר לָהֶם פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ" (שם ט, א), "וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ שִׁרְצוּ בָאָרֶץ וּרְבוּ בָהּ" (שם ט, ז). וכן נאמר לאברהם אבינו: "כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ" (שם כב, יז), וליצחק אבינו: "וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם" (שם כו, ד), וליעקב אבינו: "וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ" (שם כח, יד). וכן בפסוקי הברכה: "וְהִפְרֵיתִי אֶתְכֶם וְהִרְבֵּיתִי אֶתְכֶם" (ויקרא כו, ט). וכן בברכת משה לישראל: "ה' אֱלוֹהֵי אֲבוֹתֵכֶם יֹסֵף עֲלֵיכֶם כָּכֶם אֶלֶף פְּעָמִים" (דברים א, יא). וכן על הגאולה נאמר: "וּפָרוּ וְרָבוּ" (ירמיהו כג, ג), "וְהִרְבֵּיתִי עֲלֵיכֶם אָדָם וּבְהֵמָה וְרָבוּ וּפָרוּ" (יחזקאל לו, יא), "אַרְבֶּה אֹתָם כַּצֹּאן אָדָם" (שם, לז).

הוזהו שכתב הרמב"ם (הלכות אישות טו, טז): "אף על פי שקיים אדם מצוות פריה ורביה (בבן ובת), הרי הוא מצוּוֶה מדברי סופרים שלא יבטל מלפרות ולרבות כל זמן שיש בו כוח, שכל המוסיף נפש אחת בישראל כאילו בנה עולם".

ההסיבה השנייה: גם מי שזכה להוליד בן ובת, עדיין אינו יכול להיות בטוח, שיזכה להיות שותף במגמה הכללית של המצווה, היינו שמשפחתו תימשך דרך בנו ובתו. כי אולי אחד מילדיו ימות, או יתברר שהוא עקר, או יישאר רווק כל ימיו.

הוזהו שאמר רבי יהושע: "היו לו בנים בילדותו – יהיו לו בנים בזקנותו", שנאמר (קהלת יא, ו): "בַּבֹּקֶר זְרַע אֶת זַרְעֶךָ וְלָעֶרֶב אַל תַּנַּח יָדֶךָ, כִּי אֵינְךָ יוֹדֵעַ אֵי זֶה יִכְשָׁר, הֲזֶה אוֹ זֶה, וְאִם שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד טוֹבִים".

ופרו ורבו / שתי מדרגות במצוות חכמים

וכפי שלמדנו, התורה קבעה כמצווה מחייבת להוליד בן ובת, וחכמים הוסיפו וקבעו כמצווה מחייבת שיוליד אדם עוד ילדים. לכאורה אפשר לומר שאין לחובה שקבעו חכמים גבול, אלא כל אדם צריך להשתדל בכל כוחו להוליד כמה שיותר ילדים. אולם יותר נראה שיש שתי מדרגות במצוות חכמים: הראשונה, חובה השווה לכל נפש, כארבעה עד חמישה ילדים. השנייה, מצווה להוסיף עוד ילדים, כל זוג לפי כוחו.

ולפי זה, הורים רגילים, שאינם חולים במיוחד, בגופם או בנפשם, חייבים לקיים את מצוות חכמים שיהיו להם ארבעה או חמישה ילדים. לאחר מכן, ישקלו אם בכוחם להמשיך בקיום המצווה הגדולה ולהוליד עוד ילדים. למשל, אם הם יודעים שיוכלו לגדל עוד ילדים ולחנכם לתורה ומצוות ודרך ארץ, מצווה שיוסיפו ללדת ככל יכולתם. אבל אם הם יודעים שעם ילדים נוספים העומס עליהם יכבד מדי, וכעס ועצבנות ילוו את חייהם, יש מקום שלא ילדו יותר, מפני שאף שבכל ילד נוסף יקיימו מצווה, מאידך, במצבם הנפשי הגרוע יעשו עבירות, והדבר עלול להשפיע לרעה על חינוך הילדים. לא זו בלבד, אלא גם מי שמעוניינים להפנות את כוחותיהם לאפיקים נוספים שיש בהם ערך, באופן שלא יותיר להם כוח לגדל עוד ילדים, רשאים לעשות כן, כמבואר להלן בהלכה טז (אמצעי המניעה הראויים לכך יבוארו בהלכות יז-יט, והצורך בשאלת חכם בהלכה כ).

והיסוד לחלוקה זו, במה שמצינו במקרים רבים שקבעו חכמים את מצוותם כדוגמת המצווה מהתורה, וכיוון שהתורה קבעה כחובה להוליד שני ילדים, יש מקום לומר שהחובה מדברי חכמים היא להוסיף עוד שני ילדים. ואולי אפשר אף לומר שהחובה היא שיהיו שני בנים ושתי בנות, ואזי ברוב המקרים יצטרכו להוליד לשם כך חמישה ילדים. וכן אנו מוצאים שמקובל אצל רוב המשפחות הדתיות, שמשתדלות להתאמץ שיהיו להם לפחות ארבעה עד חמישה ילדים.

והרי שאף שבכל ילד וילד שבני הזוג מולידים הם מקיימים מצווה גדולה מהתורה, יש בגדרי חיוב המצווה שלוש מדרגות: א) חובה מהתורה להוליד בן ובת, וגם כאשר התנאים קשים, צריך להתאמץ מאוד כדי לקיימה (להלן יג-טו, ובפרק ו, א-ד). ב) חובה מדברי חכמים להתאמץ ללדת כארבעה או חמישה ילדים. ג) מצווה להוסיף להוליד עוד ילדים כפי כוח ההורים (כמבואר להלן בהלכות טז, כ).

זפרו ורבו / גיל חיוב המצווה לגברים

זאף שבגיל שלוש עשרה מתחייב הנער בכל המצוות, אמרו חכמים שזמן הנישואין לאיש הוא בגיל שמונה עשרה ולא יאוחר מגיל עשרים. וזאת משום שעליו להתכונן לקראת האתגר הגדול של הקמת המשפחה בשני תחומים:

זהאחד, לימוד יסודות התורה, כדי שיעצב את תפישת עולמו וידע לנהוג כהלכה. וזהו שאמרו חכמים (משנה אבות ה, כא): "בן חמש שנים למקרא, בן עשר למשנה, בן שלוש עשרה למצוות, בן חמש עשרה לתלמוד, בן שמונה עשרה לחופה". וכן אמרו חכמים שיש להקדים לימוד תורה לנשיאת אשה, שאם ישא אשה תחילה, עול הפרנסה עלול למנוע ממנו ללמוד תורה כפי הראוי לו (קידושין כט, ב). וכן נפסק בשולחן ערוך (יו"ד רמו, ב): "ילמוד אדם תורה ואח"כ ישא אשה, שאם ישא אשה תחילה, אי אפשר לו לעסוק בתורה, מאחר שרחיים בצווארו".

זהשני, פרנסה. באותן השנים שלמדו את יסודות התורה, הקדישו חלק מהיום לעבודה, כדי לסייע לאב ובתוך כך ללמוד את המלאכה שממנה יוכל להתפרנס, וכדי לבנות בית ולחסוך כסף לרכישת אמצעים לצרכי פרנסה.

זוכן למדו חכמים (סוטה מד, א) מסדר הפסוקים (דברים כא, ה-ז): "אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת… אֲשֶׁר נָטַע כֶּרֶם… אֲשֶׁר אֵרַשׂ אִשָּׁה…". "לימדה תורה דרך ארץ, שיבנה אדם בית ויטע כרם ואח"כ ישא אשה. ואף שלמה אמר בחכמתו (משלי כד, כז): הָכֵן בַּחוּץ מְלַאכְתֶּךָ וְעַתְּדָהּ בַּשָּׂדֶה לָךְ, אַחַר וּבָנִיתָ בֵיתֶךָ. הָכֵן בַּחוּץ מְלַאכְתֶּךָ – זה בית, וְעַתְּדָהּ בַּשָּׂדֶה לָךְ – זה כרם, אַחַר וּבָנִיתָ בֵיתֶךָ – זו אשה".

זוכן כתב הרמב"ם (הל' דעות ה, יא): "דרך בעלי דעה שיקבע לו אדם מלאכה המפרנסת אותו תחילה, ואחר כך יקנה בית דירה, ואחר כך ישא אשה… אבל הטיפשים מתחילים לישא אשה ואחר כך אם תמצא ידו יקנה בית, ואחר כך בסוף ימיו יחזור לבקש אומנות או יתפרנס מן הצדקה…"

זלפיכך הורו חכמים לדחות את נישואי הגברים לגיל שמונה עשרה, והזהירו שבכל אופן לא ידחו אותם מעבר לגיל עשרים. אמרו חכמים (קידושין כט, ב): "עד עשרים שנה יושב הקב"ה ומצפה לאדם מתי ישא אשה, כיוון שהגיע עשרים ולא נשא, אומר: תיפח עצמותיו", לשון קללה, על שאינו מקיים את מצוות פרו ורבו. וכן אמרו חכמים (קהלת רבה ג, ג): "עֵת לָלֶדֶת וְעֵת לָמוּת, משנולד אדם הקב"ה מצפה לו שישא אשה עד עשרים שנה. הגיע לעשרים ולא נשא אשה, הקב"ה אומר לו: עֵת לָלֶדֶת הוא לך ולא רצית, אין זו אלא עֵת לָמוּת".

זבנוסף לכך אמרו חכמים: "בן עשרים שנה ולא נשא אשה – כל ימיו בהרהורי עבירה", מפני שכל עוד הוא יודע שכאשר יגיע זמנו יתחתן ויאהב את אשתו כגופו, גם אם הוא נכשל לעיתים בהרהורי עבירה והוצאת זרע לבטלה, הוא יודע שהדבר אינו ראוי, וכשיגיע לנישואיו ישמור את כל תשוקתו לאשתו. אבל כאשר רווקותו נמשכת מעבר לזמן, הוא מתייאש מיכולתו להתגבר עליו ונכנע ליצרו הרע ומתרגל לספק את יצרו בעבירה, ולכן אף לאחר שיתחתן וישמור נאמנות לאשתו, יתקשה להינצל מהרהורי עבירה, כי הם כבר הפכו להיות חלק ממנו. ורק אם ישוב בתשובה גדולה מאהבה יוכל לתקן עצמו (לעיל ד, ב, 2).

זוהיו שקיבלו עזרה מההורים, או שהיו מוכשרים במיוחד, ויכלו להתחתן בגיל צעיר יותר, והיה בכך שבח. וכפי שאמר רב חסדא על עצמו, שעדיפותו על חבריו אינה מפני כשרונותיו או צידקותו אלא מפני שזכה להתחתן בגיל שש עשרה, ומתוך כך למד תורה בטהרה בלא שיצר הרע יתגרה בו. ואילו היה מתחתן בגיל ארבע עשרה, היה כל כך שמור מהיצר עד שהיה יכול להתגרות בשטן בלא פחד שמא יחטיאו (קידושין כט, ב).

חפרו ורבו / כפייה על המצווה

חנפסק בשולחן ערוך (אה"ע א, ג): "מצווה על כל אדם לישא אשה בן שמונה עשרה… ובשום עניין לא יעבור מעשרים שנה בלא אשה. ומי שעברו עליו עשרים שנה ואינו רוצה לישא, בית דין כופים אותו לישא, כדי לקיים מצות פריה ורביה". והיאך נעשית כפייה זו? לדעת הרי"ף והרמב"ם בשוטים, ולדעת בעלי התוספות והרא"ש, בתוכחות וקנסות, שלא יסחרו עימו או לא יעסיקו אותו, אבל אין מכים או מנדים אותו על כך (שו"ע אה"ע קנד, כא).

חלכאורה יש לשאול, היאך ניתן לכפות לקיים מצווה זו, והרי הנישואין צריכים להתקיים מתוך אהבה ורצון, ואיך יתכן לכפות אדם לישא אשה? אכן ברור שלא כפו אדם להתחתן עם אשה שלא בחר בה, אלא שרצו חכמים להביע עמדה עקרונית, שחייב אדם להתחתן עד גיל עשרים כדי לקיים את מצוות פריה ורביה, וכעקרון בית הדין צריך לכפות על כך. אמנם בפועל, רק במקרים נדירים בית הדין היה יכול להתערב בזה. למשל, במקרה שהבחור קיים יחסי חברות קרובים עם בחורה, ואף הסכימו להתחתן, אלא שהבחור דוחה את הנישואין באמתלאות שונות, שאז בית הדין היה כופה אותו להינשא (רוח חיים פלאג'י אה"ע א, יב).

חובדרך כלל הדיון על כפיה היה כאשר אדם רצה לישא אשה שאינה יכולה ללדת, כדוגמת השאלה שנשלחה לריב"ש (סימן טו), שחי לפני כשש מאות וחמישים שנה באלג'יר: בחור אחד רצה להתחתן עם אשה זקנה שהיה לה ממון רב, ורצה בית הדין שבאותה העיר למנוע אותו מכך, מפני שלא יוכל לקיים עימה את מצוות פרו ורבו. אולם הריב"ש השיב להם, שכבר דורות רבים נוהגים שלא לכפות על הזיווגים, מפני שהכפייה בזה עלולה לגרום קטטות רבות. (עניין בני זוג שלא ילדו עשר שנים, מבואר להלן ו, ז-ח).

חלסיכום, לדעת בעל השולחן ערוך, כופים על קיום מצוות פרו ורבו, וכפי שביארנו, בפועל רק במקרים נדירים שבהם היתה הפרה בוטה של המצווה כפו על המצווה. ולדעת הריב"ש והרמ"א, גם במקרים הללו אין כופים על מצוות פרו ורבו (שו"ע אה"ע א, ג). וכך נוהגים למעשה.

חמי שאינו מוצא אשה שמתאימה לו, אף שיש אשה שמסכימה להתחתן עימו, אם אינו רוצה בה, אינו חייב להתפשר, וימשיך לחפש כלה מתאימה, למרות שכבר הגיע לגיל חובת נישואיו (יפה ללב ח"ד אה"ע א, יג). אמנם אם הוא שוגה באשליות ומחפש כלה שאינה בנמצא, או כזו שמסתבר שלא תסכים להתחתן עימו, הרי שהוא אשם בעיכוב המצווה. ולצורך פתרון בעיות מסוג זה הורו חכמים (אבות א, ו): "עשה לך רב וקנה לך חבר", כדי שיוכלו לייעץ לו ולפעמים אף להוכיחו על שגיאותיו. וככל שהרווק מבוגר יותר, כך עליו להזדרז יותר בקיום המצווה, תוך נכונות להתפשר, מפני שכפי הנראה אין מדובר בפשרה אלא בהתאמה למציאות.

טפרו ורבו / גיל המצווה למעשה

טכתבו כמה מגדולי הפוסקים, על פי הגמרא (קידושין ל, א), שלצורך לימוד תורה, או בזמנים דחוקים של קשיי פרנסה, מותר לדחות את הנישואין עד גיל עשרים וארבע (יש"ש, ברכ"י).

טבדורות האחרונים, החיים נעשו מורכבים יותר, וההכנה לקראתם אורכת יותר זמן. בעבר היה די בלימוד פשוט של התנ"ך והמוסר, ההלכה וטעמיה, כדי להיות מוכן להקמת בית יהודי. די היה לעבוד עם האב כמה שעות ביום כדי לרכוש עד גיל שמונה עשרה את היכולת המקצועית לעבוד ולפרנס, ואף לחסוך מעט כסף לצרכי החתונה ובניית הבית, שהיה חדר אחד בלבד. אולם כיום, כדי להתמודד עם האתגרים הניצבים בפני האדם, צריך ללמוד הרבה יותר תורה. לשם כך רוב הצעירים נצרכים ללמוד במסגרת ישיבתית לאחר גיל שמונה עשרה לפחות שנה, ובדרך כלל יותר. עוד חובה קדושה מוטלת על הצעירים, להגן על העם והארץ במסגרת הצבא, ואף קיום מצווה זו גורם לדחייה של הנישואין. כמו כן רכישת מקצוע שהולם את כשרונותיו של האדם מצריכה בדרך כלל לימודים אקדמאים שאורכים כמה שנים ומתבצעים אחר השירות הצבאי. גם הבתים שאנו רגילים לחיות בהם יקרים יותר, מפני שהם יותר גדולים, ומאובזרים במערכות מים וחשמל, וכדי לרוכשם צריך לעבוד מספר שנים.

טאם נצטרך לדחות את הנישואין עד לסיום לימוד כל יסודות התורה, וסיום לימוד המקצוע המתאים וקניית הבית, רוב הצעירים יצטרכו להתחתן לאחר גיל שלושים. דחייה כזו אינה אפשרית להלכה, מפני שלמרות שהסביבה שבה אנו חיים נעשתה מורכבת, מסובכת ומאתגרת יותר, טבעו הנפשי והגופני של האדם לא השתנה, וזמן הנישואין המתאים לו בגיל שמונה עשרה.

טלפיכך, במצב חיינו המורכב מותר לדחות את הנישואין מעבר לגיל עשרים, כדין שעת הדחק, אבל לא יאוחר מגיל עשרים וארבע. מצד אחד מוכרחים לתת לצעירים עוד מספר שנים, כדי שיוכלו להתבסס יותר בתורה ובעיצוב תפישת עולמם, ויספיקו לעשות את הצעדים הראשונים לקראת רכישת המקצוע או לפחות יוכלו להציב תוכנית מעשית לרכישת מקצוע ופרנסת המשפחה. ומנגד, אי אפשר להתרחק יותר מהזמן המתאים מבחינה נפשית וגופנית לנישואין, כדי שלא לאבד את ההתלהבות ושמחת הנעורים, המתאימים לבניית הזוגיות בשלביה הראשונים. וכן אנו מוצאים, שהדוחים את נישואיהם לגיל מבוגר יותר, מתקשים יותר במציאת זיווגם, וישנם שנותרים רווקים שנים רבות. מעבר לכך, מצוות הנישואין ופרו ורבו מחייבות את האדם לבטא את עצמו באופן שלם, וכפי שאמרו חכמים, שכל השרוי בלא אשה אינו נקרא אדם (יבמות סג, א), ושרוי בלא שמחה, בלא ברכה, בלא טובה, בלא תורה, בלא חומה, בלא שלום (שם סב, ב), ויש גבול כמה שנים עוד יכול אדם לחיות באופן חסר כל כך. בנוסף לכך, למדנו שדחיית הנישואין מעבר להכרח גורמת ליצרו של האדם להתגבר עליו עד שכל ימיו לא יוכל להשתחרר מהרהורי עבירה (קידושין כט, ב). על כן צריך להורות לרבים, שלא לדחות את הנישואין מעבר לגיל עשרים וארבע. ותבוא ברכה למי שיכול להקדים את נישואיו בלא לפגוע באופן משמעותי בלימוד התורה, השירות הצבאי וההכנה לרכישת מקצוע שמתאים לכשרונו.

יפרו ורבו / גיל הנישואין לנשים

יכפי שלמדנו, קבעה ההלכה, שזמן נישואי הגברים לכתחילה בגיל שמונה עשרה עד עשרים, ובשעת הדחק עשרים וארבע, אולם לנשים לא קבעה ההלכה זמן. הסיבה לכך, שכל המצוות הקשורות בהקמת המשפחה ופרנסתה, וכן מצוות תלמוד תורה, הוטלו על הגברים כחובה ועל הנשים כמצווה. גבר שלא ילמד את כל יסודות התורה או לא יפרנס את משפחתו, יחשב כעבריין, ולכן הורו חכמים לגברים לדחות את הנישואין לגיל שמונה עשרה. אולם נשים, שאינן חייבות ללמוד את כל יסודות התורה, ומעיקר ההלכה אינן חייבות בעול פרנסת המשפחה, יכולות להתחתן לפני כן. וכיוון שהגברים חייבים במצוות פרו ורבו, קבעה ההלכה שאסור לאיש לדחות את נישואיו מעבר לגיל עשרים, ובשעת הדחק עשרים וארבע. אולם לגבי אשה, כיוון שמצוות פרו ורבו לא הוטלה עליה כחובה, לא קבעו חכמים זמן שעד אליו האשה חייבת להינשא. ומכל מקום אמרו חכמים, שנכון שתתחתן בהקדם האפשרי, כדי שלא תתעכב בקיום מצוות פרו ורבו, וכדי שיצר הרע לא יתגרה בה (סנהדרין עו, א).

יכיוון שיש לאשה מצווה גדולה ועצומה להתחתן וללדת ילדים, צוותה התורה את ההורים לסייע לבנותיהם להתחתן באופן המיטבי, ואף הורו חכמים שיקדיש אדם כעשירית מרכושו כדי לסייע לבתו להתחתן (כתובות נב, ב; שו"ע אה"ע קיג, א), אלא שאין בית הדין מתערב לכפות את ההורים בכך (רמ"א אה"ע ע, א).

יבתקופות של מחסור ודוחק, משפחות רבות נאלצו לחתן את בנותיהן בעודן ילדות, כדי להבטיח את עתידן, שלא ירעבו ללחם ויזכו להקים משפחה. ולכן התירה התורה לאב לחתן את בתו בעודה קטנה. אולם כאשר לא היה הכרח קיומי לחתן את הבנות בעודן קטנות, אסרו זאת חכמים, ואמרו: "אסור לאדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה עד שתגדל ותאמר בפלוני אני רוצה" (קידושין מא, א; שו"ע אה"ע לז, ח).

יאפרו ורבו / גיל הנישואין לנשים בזמננו

יאבמאות השנים האחרונות, כשהמצב הכלכלי השתפר והתייצב, ולא היה עוד צורך לחתן ילדות קטנות כדי להבטיח את קיומן, ברוב הארצות מנהג זה התבטל לחלוטין (ערוה"ש לז, לג). וכיוון שהנישואין התקיימו לאחר שהבנות הגיעו לגיל מצוות ובגרות, בדרך כלל בין שלוש עשרה לשש עשרה, ההחלטה הסופית על כך היתה בידן. ועדיין נותר להורים תפקיד חשוב מאוד, לסייע לבנות בבחירת החתן ובתשלום הנדוניה, שהיתה בשווי של כעשירית מרכושם. אולם ההחלטה על הנישואין וקבלת הקידושין נעשתה על ידי הבנות.

יאכיום, יחד עם העלייה ברמה הכלכלית והאפשרות של נשים לבטא את כשרונן בתחומים שונים, גיל נישואי הבנות התאחר. שתי סיבות לכך: א' כיוון שהבנות יכולות לבטא את כשרונותיהן בתחומים רבים, חובה עליהן ללמוד יותר תורה ולהשתלם במקצוע המתאים להן, כדי שיוכלו להוסיף טובה וברכה לעולם. ב' בעבר הזוגות הצעירים חיו במסגרת של משפחה מורחבת, וגם נערות צעירות יכלו ללדת ילדים, כאשר הנשים המבוגרות סייעו להן בגידולם. אולם כיום, שהזוגות הצעירים בונים את חייהם במסגרת מיוחדת משלהם, גיל הנישואין מתאחר עד לזמן שהבת מסוגלת לשאת באחריות לטיפול בילדיה.

יאומכל מקום גיל הנישואין המתאים לבנות הוא מעט לפני הגברים. ראשית מפני שהן מתבגרות מוקדם יותר, וכפי שזמן חיובן במצוות הוא שנה קודם, בגיל שתים עשרה. שנית, מצוות תלמוד תורה מחייבת אותן בפחות השקעה. שלישית, חובת הצבא מוטלת על הגברים. אמנם בנושא הפרנסה, נשים כיום שותפות לגברים. ואדרבה, אם תקדים לסיים את לימודי המקצוע שלה, תוכל לשאת בתחילה בעיקר עול הפרנסה ולאפשר בכך לבעלה לרכוש מקצוע הולם, ועל ידי כך יוכלו להקדים את גיל הנישואים.

יאלסיכום, גיל הנישואין הראוי כיום לגברים הוא בין עשרים לעשרים וארבע, והגיל המתאים לנשים הוא כשנתיים קודם.

יבפרו ורבו / מצוות הצעירים, ההורים והחברה

יבמצוות הנישואין מציבה כיום בפני הצעירים, ההורים והחברה, אתגר גדול. תוך שנים ספורות הצעירים צריכים לבסס את תפישת עולמם התורנית, לרכוש מקצוע מתאים לכשרונם ולהקים משפחה, כאשר הבנים נדרשים גם לשרת בצבא ולהרבות יותר בלימוד תורה.

יבהחובה הראשונה מוטלת על הצעירים, שצריכים לתכנן היטב את דרכם, שלא יאבדו זמן בשנים היקרות הללו. שכן גם לאחר שהגדרנו את זמננו כשעת הדחק, שבו מותר לדחות את הנישואין עד לגיל עשרים וארבע, המבזבז את זמנו בשנים הללו מבטל את מצוות התורה. לפיכך, חובה על כל צעיר וצעירה לפלס לעצמם את הדרך שבה יוכלו לשלב את כל הערכים יחד, להינשא בגיל צעיר ועם זאת לרכוש מקצוע שהולם את כשרונם, כדי שיוכלו לפרנס את משפחתם ולתרום ליישובו של עולם.

יבהחובה השנייה מוטלת על ההורים, וכפי שאמרו חכמים (קידושין כט, א; ל, ב), שחובה על ההורים להשיא את ילדיהם, שנאמר (ירמיה כט, ו): "קְחוּ נָשִׁים וְהוֹלִידוּ בָּנִים וּבָנוֹת, וּקְחוּ לִבְנֵיכֶם נָשִׁים וְאֶת בְּנוֹתֵיכֶם תְּנוּ לַאֲנָשִׁים וְתֵלַדְנָה בָּנִים וּבָנוֹת". כלומר, מצוות פרו ורבו אינה נגמרת בהולדת הילדים, אלא היא נמשכת אח"כ, כשילדיהם יגיעו לפרקם, שאז ההורים צריכים לעודד אותם להתחתן ולסייע להם בעצה ובעזרה כספית, ובזה הם שותפים בהמשכת הדורות. והורו חכמים להורים להקדיש כעשירית מנכסיהם עבור חתונת כל אחד מילדיהם. ונראה שכיום, חלק משמעותי מהעזרה של ההורים צריך להיות מכוון כדי להקל על ילדיהם לעמוד באתגר הגדול המשלב יחד, נישואין עם לימודים מקצועיים, ולעיתים גם טיפול בתינוקות.

יבגם החברה ככלל מחויבת ליצור עבור הצעירים את התנאים הטובים ביותר לקיום מצוות הנישואין בזמנה. לשם כך צריך לייעל ככל האפשר את לימודי המקצוע, לסייע לצעירים במציאת פתרונות דיור ומעונות במחירים סבירים, ולהקדים ככל האפשר את לימודי המקצוע של הנשים, כדי שבשנים הראשונות יוכלו לסייע יותר בפרנסת המשפחה.

יגפרו ורבו / ההיתר למנוע היריון למשך שנה בין הלידות

יגבעבר רוב הנשים נהגו להניק כשנתיים, וכמעט תמיד ההנקה היתה מונעת את תהליך הביוץ ומחזור הווסתות, וממילא לא יכלו להיכנס להיריון בכל משך ההנקה. כך באופן טבעי נוצר הפרש של כשנתיים בין הלידה לתחילת ההיריון הבא. כיום המציאות השתנתה בשני דברים: האחד, משך ההנקה הממוצע התקצר לחצי שנה ואף פחות. כמה סיבות לכך ומהן: יציאתן של נשים רבות לעבודה, המתח המוגבר המלווה את חיינו ופיתוח תחליפי מזון סבירים לחלב אם. השני, אצל נשים רבות ההנקה אינה מבטלת את תהליך הביוץ והווסתות, וממילא גם במשך ההנקה הן יכולות להיכנס להיריון.

יגנמצא איפה שאם בני הזוג יקיימו את מצוות עונתם, תמידים כסדרם, נשים רבות יכנסו להיריון חודשים ספורים לאחר הלידה, כאשר אצל נשים שאינן מניקות או מיניקות באופן חלקי הסיכוי לכך גדול יותר. השאלה האם מותר להשתמש באמצעי מניעה כדי לקיים את מצוות עונה בלא להתחיל היריון נוסף בשנה הסמוכה ללידה?

יגיש רבנים שנוטים להחמיר שלא למנוע היריון בלא צורך גדול שנובע מחולשה יתירה או עצבנות קשה, מפני שלדעתם מצוות פרו ורבו מחייבת ללדת כמה שיותר ילדים ולא למנוע היריון. אולם הלכה כדעת רוב הפוסקים שסוברים שבשעת הצורך מותר למנוע היריון באמצעים הכשרים על פי ההלכה (כמבואר בהלכות יז-יט). וכיוון שהניסיון מראה, שמצד בריאות הגוף והנפש, רצוי לרוב הנשים לעשות הפסקה של כתשעה חודשים עד שנה בין הלידה להיריון הבא, מותר לכתחילה לכל הנשים להשתמש לצורך זה באמצעי מניעה. וכן לאחר הפלה, בשעת הצורך, על פי הוראת רופא ירא שמיים, אפשר למנוע היריון למספר חודשים.

ידפרו ורבו / מניעת היריון לשנתיים ויותר בין הלידות

ידלפני קיום חובת פרו ורבו בבן ובת, אין למנוע היריון למשך יותר משנה. אולם יש נשים, שמצד מצבן הגופני או הנפשי, נזקקות להפסקה של יותר משנה לאחר הלידה, ואזי מותר להן למנוע היריון עד למשך שנתיים.

ידאבל לצורך לימודים או עבודה, או מפני קשיים כלכליים וכיוצא בזה, אסור לבני זוג שעדיין לא קיימו את מצוות פרו ורבו למנוע היריון ליותר משנה. ויש מקילים בזה עד שנתיים.

ידואף שנכון לנהוג כדעת רוב הפוסקים ולא להקל במצוות פרו ורבו, שלמענה העולם נברא ובה האדם נעשה שותף עם הקב"ה בקיום העולם (גיטין מא, ב; נדה לא, א), מכל מקום הרוצים להקל, יש להם על מה לסמוך.12 אבל מעבר לשנתיים, אסור להקל לפני קיום חובת המצווה.

ידואין האשה יכולה לטעון, שהואיל והיא עצמה אינה חייבת במצווה, מותר לה למנוע היריון בלא הגבלה, מפני שלאחר שנתקבלה תקנת רבנו גרשום שאסור לאיש לישא שתי נשים, ואסור לאיש לגרש את אשתו בעל כורחה, נעשה האיש תלוי לגמרי באשתו בקיום חובת המצווה, ובהסכמת האשה להינשא, הסכימה להיות שותפה עמו בקיום חובת המצווה (חת"ס אה"ע כ).

ידבשעת הדחק, כאשר האשה סובלת ממחלה, גופנית או נפשית, שהטיפול בה דורש מניעת היריון, מותר גם לפני קיום מצוות פרו ורבו מהתורה בבן ובת, למנוע היריון למשך יותר משנתיים לאחר הלידה. והיתר זה צריך להישקל בכובד ראש לאחר קבלת חוות דעת מרופא ירא שמיים.

טופרו ורבו / מניעת היריון לפני הלידה הראשונה

טובמצב רגיל, אסור לבני זוג צעירים למנוע היריון לפני הלידה הראשונה. מפני שמצוות פרו ורבו היא חובה גמורה שיש לה זמן, וזהו שאמרו חכמים (קידושין כט, ב): "עד עשרים שנה יושב הקב"ה ומצפה לאדם מתי ישא אשה, כיוון שהגיע עשרים ולא נשא, אומר: תיפח עצמותיו", מפני שלא התחיל לקיים את מצוות פרו ורבו (רמב"ם אישות טו, ב. לעיל הלכה ז). ואמנם למדנו (הלכה ט), שבזמנינו מותר בשעת הצורך לדחות את הנישואין עד גיל עשרים וארבע, אבל הזוכים להתחתן לפני כן, אינם רשאים למנוע עצמם בידיים מקיום חובת המצווה.

טוורק בשעת הדחק, כאשר האשה סובלת ממחלה גופנית או נפשית, מותר למנוע היריון גם לפני הלידה הראשונה, כדי שתוכל להבריא. והיתר זה צריך להישקל בכובד ראש ולאחר קבלת חוות דעת מרופא ירא שמיים.

טווכן בני זוג שחוששים שהקשר ביניהם לא יציב ויש חשש שיאלצו להיפרד, טוב שימנעו היריון עד אשר יבססו את הקשר ביניהם. היתר זה הוא בדרך כלל למשך חצי שנה עד שנה.

טועוד סיבה יכולה להחשיב את מצבם כשעת הדחק, כאשר שני בני הזוג נמצאים במסגרת לימודים לחוצה במיוחד, כדוגמת לימודי רפואה. כשאין מי שיכול לעזור להם, ולהערכתם אם יכנסו להיריון ולידה, לפחות אחד מהם לא יוכל להשלים את לימודיו ויאבד את האפשרות להגשים את שאיפתו וכשרונותיו, ולתרום לציבור במקצוע המתאים לו. כיוון שמדובר בנזק משמעותי מאוד לכל החיים, מותר להם בשעת הדחק למנוע היריון. ובתנאי שהמניעה לא תפגע ביכולתם לקיים את חובת מצוות פרו ורבו בארבעה עד חמישה ילדים (כמבואר לעיל ו). ושאלה זו צריכה להיבחן ברצינות על ידי חכם.

טוואם יבואו בני זוג צעירים שהקשר ביניהם חזק והם מתכוונים להתחתן בעתיד, וישאלו מה עדיף, שיתחתנו וימנעו היריון עד לגמר הלימודים המקצועיים, או שידחו את נישואיהם עד לסיום הלימודים. אף שלהלכה עליהם להינשא ולא למנוע היריון, כאשר הם מוכנים לאחת משתי האפשרויות הללו בלבד, עדיף שיתחתנו וימנעו היריון, כי האיסור שבעיכוב הנישואין חמור מהאיסור שבמניעת ההיריון.

טזפרו ורבו / מניעת היריון לאחר קיום חובת המצווה בבן ובת

טזיש מחמירים וסוברים, שגם לאחר קיום מצוות פרו ורבו מהתורה בבן ובת, אסור למנוע היריון, מפני שחכמים קבעו כמצווה מחייבת להוליד עוד ילדים ככל האפשר. ולכן מותר למנוע היריון למשך תשעה חודשים עד שנה, כדי שהאשה תתאושש ותוכל לטפל בתינוק, ומעבר לכך, רק לצורך בריאותי מותר למנוע היריון. אבל אסור למנוע היריון מפני טרדות וקשיים בגידול הילדים או מצב כלכלי דחוק.

טזלמעשה, כפי שלמדנו (בהלכה ו), אפשר לומר שחובה מדברי חכמים לקיים את מצוות פרו ורבו בארבעה עד חמישה ילדים, ומעבר לכך – מצווה גדולה מאוד אבל לא חובה. לפיכך עד קיום החובה מדברי חכמים, טוב שלא למנוע היריון למשך יותר משנה אחר הלידה. והרוצים להקל, לצורך תוספת התאוששות גופנית ונפשית, רשאים למנוע למשך שנתיים, שזה היה זמן המניעה הטבעי במשך דורות רבים על ידי הנקה. ובמקרה של מחלה, לאחר קיום חובת התורה בבן ובת, ניתן למנוע היריון ליותר משנתיים.

טזלאחר קיום חובת המצווה מדברי חכמים בארבעה עד חמישה ילדים, מותר בשעת הצורך, למנוע היריון למשך זמן בלתי מוגבל. כגון שבני הזוג יודעים שאם יהיו להם עוד ילדים, העומס עליהם יכבד, ויבואו לידי עצבנות וכעס, ויקשה עליהם לחנכם כראוי. וכן כאשר יש להם תפקידים חשובים בעלי ערך, והם רוצים למלא את התפקידים הללו יותר מאשר להוליד עוד ילדים, ולהערכתם לא יוכלו למלאם כראוי עם יוסיפו עוד ילדים. וכן כאשר האשה מעוניינת לבטא את כשרונותיה בעבודה המתאימה לה, ואם תוליד עוד ילדים תהיה מתוסכלת מאוד. וכן עניים שסבורים שיקשה עליהם לגדל עוד ילדים בלא להזדקק לצדקה.

טזאת כל השיקולים הללו צריכים שני בני הזוג לשקול יחד, ואם הם חלוקים בדעתם, עליהם להתפשר, מפני שהם שותפים שתלויים זה בזה. ונכון שיתייעצו בזה עם חכם.

טזוהמהדרים בקיום המצווה, גם לאחר שיש להם חמישה ילדים, מוסיפים ללדת כפי יכולתם. ואף אם ימנעו היריון למשך שנה אחר כל לידה, יחשבו מהדרים. וכך ראוי שינהגו אלה שמעריכים שגם אם יהיו להם עוד ילדים, יוכלו בלא קשיים מיוחדים לחנכם לתורה ומצוות ודרך ארץ כראוי, ואין בעבודתם שליחות חשובה שתיפגע באופן משמעותי מתוספת הילדים.

טזאשה שהגיעה לסביבות גיל ארבעים וחוששת מהסיכונים המתרבים והולכים מהיריון בגיל מבוגר, רשאית למנוע היריון מכאן ואילך. וגם בין המהדרות במצווה, רבות נוהגות כך.

יזפרו ורבו / אמצעי המניעה האסורים והמותרים

יזהלכה היא שאסור להשחית זרע לבטלה, ועל כן גם כאשר מותר למנוע היריון, אסור לעשות זאת באופן שמקיימים את החיבור ולקראת יציאת הזרע האיש פורש וזורה את זרעו בחוץ (לעיל ד, א, 1). וכן אסור לקיים את החיבור עם קונדום, שהוא מעטה גומי שמכסה את אברו של האיש, מפני שגם באופן זה האיש זורה את זרעו אל תוך הגומי לבטלה.

יזאבל מותר למנוע היריון על ידי פעולה עקיפה. שתי דרכים עיקריות לכך: א) גלולות. ב) 'התקן תוך רחמי'.

יזשני אמצעים אלו נחשבים כיעילים ביותר למניעת היריון, וכטובים ביותר מבחינה הלכתית, מפני שמניעת ההיריון מתבצעת בגוף האשה ובדרך עקיפה שאין בה פגיעה בזרע. ולכן כאשר מותר למנוע היריון, מותר לכל הדעות להשתמש באמצעים אלו (כמבואר בהלכה יח).

יזעוד שני אמצעים ישנם, שהם פחות יעילים למניעת היריון, וגם פחות טובים מבחינה הלכתית: א) קצף או נרות קוטלי זרע. ב) דיאפרגמה (דרכי מניעתם מבוארים בהלכה יט).

יזכל מה שנתבאר בהלכות הקודמות, שמותר למנוע היריון לכתחילה, הוא כאשר המניעה היא בגלולות או התקן. אבל בדיאפרגמה או קוטל זרע ההיתר בדיעבד, וכדי להשתמש בהם, צריך שסיבת המניעה תהיה יותר חזקה (כמבואר בהלכה יט).

יזאשה שזוכה למנוע היריון על ידי הנקה, נפטרת מכל החששות ותופעות הלוואי שמלווים את אמצעי המניעה השונים. לכן טוב להמליץ לאשה שאינה חוששת להיכנס להיריון חודשים ספורים אחר הלידה, שבמשך הזמן שהיא מניקה לא תשתמש באמצעי מניעה, ואם במשך ההנקה לא יהיו לה וסתות ולא תיכנס להיריון, תדע שההנקה מונעת אצלה היריון, וכך גם לאחר הלידות הבאות תוכל למנוע היריון על ידי הנקה בלא צורך להשתמש בגלולות הורמונאליות או התקן. ומכל מקום מי שחוששת להיכנס להיריון במשך ההנקה, רשאית לכתחילה להשתמש באמצעי מניעה כדי למנוע היריון למשך תשעה חודשים עד שנה.

יחפרו ורבו / גלולות הורמונאליות והתקן תוך רחמי

יחגלולות למניעת היריון נועדו לבליעה בכל יום, והן מכילות הורמונים שמונעים ביוץ או מונעים השרשה של הביצית ברחם. יש גם אפשרות לקבל הורמונים אלו בעזרת מדבקה שמועילה למשך שבוע, או טבעת להנחה בתוך הנרתיק שמועילה למשך שלושה שבועות. היתרון בשיטות המניעה ההורמונאליות, שהן קלות לביצוע, ואפשר להשתמש בהן למשך חודש אחד בלבד או למשך שנים. יתרון נוסף, על ידי המשך השימוש בהן ניתן להאריך את ימי הטהרה באופן ניכר, שכן כל עוד האשה תמשיך לקבל הורמונים אלו, לא תראה ווסת. נמצא שאם בדרך כלל ימי הטהרה הם כשבועיים עד שלושה בכל מחזור, על ידי המשך נטילתם ניתן להרחיבם למשך חודש וחצי ויותר. באופן זה גם ניתן לתכנן את מועד ימי הטומאה באופן שיתאים לבני הזוג. אמנם אין ליטול אמצעים אלו ברציפות ללא אישור רפואי.

יחהחיסרון הוא, שבמקרים רבים ההורמונים גורמים לתופעות לוואי, כמצב רוח רע, השמנה וירידה ברצון לקיים את מצוות עונה. אמנם כיוון שיש סוגים רבים של גלולות, בעצת רופא ניתן להחליף את הגלולה עד מציאת הגלולה המתאימה ביותר, ובכך להפחית מאוד את תופעות הלוואי. בעיה נוספת, יש חוששים שההורמונים גורמים למחלת הסרטן. אמנם הדעה הרווחת כיום אצל הרופאים, שאין מדובר בסכנה שיש לחשוש לה, ויש שטוענים להיפך, שההורמונים מפחיתים את הסיכון למחלות מסוימות. עוד בעיה בשיטה זו, שהיא לעיתים גורמת לדימומים שמטמאים. בדרך כלל החלפת הגלולה תוכל לפתור את הבעיה.

יחבמשך ההנקה צריך ליטול גלולות מיוחדות, שאינן פוגעות בהנקה, אמנם שכיחות הדימום בהן גבוהה יותר. בדרך כלל נטילת חצי כדור נוסף ליום מפסיקה את הדימומים, אבל אם הם נמשכים, מוכרחים למצוא פתרון אחר (יעויין בהערה 17).

יחהתקן תוך רחמי' מוכנס לתוך הרחם על ידי רופא, ובדרך שלא ברורה, מונע את השרשת הביצית ברירית הרחם. היתרון של ההתקן, שאין לו את תופעות הלוואי של ההורמונים, ואין בו את הסיכונים שיש חוששים שקיימים בהורמונים, ואין צורך לזכור לקחתו כל יום כמו גלולה. לכן נשים רבות מעדיפות להשתמש ב'התקן' על פני מניעה בדרך הורמונאלית.

יחהחיסרון הוא, שהכנסתו נעשית על ידי רופא ועלותו גבוהה יחסית, ועל כן רגילים להשתמש בו למשך שנה ויותר. עוד חיסרון גדול, ה'התקן' עלול לגרום לדימומים ממושכים בחודשים הסמוכים להכנסתו לרחם, וגם לאחר מכן הוא גורם להארכת המחזור ביום עד שלושה ימים, ובכך מקצר את מספר ימי הטהרה. אם ה'התקן' לא הונח כראוי, הוא עלול לגרום לדימומים עד החלפתו.

יטפרו ורבו / קצף ונרות או דיאפרגמה

יטעוד שני אמצעים ישנם שמעמדם ההלכתי שנוי במחלוקת: א) נרות או קצף קוטל זרע שאשה מכניסה לתוך הנרתיק לפני התשמיש. ב) דיאפרגמה, הוא מעטה שהאשה מכניסה לנרתיק ומניחה על פתח צוואר הרחם כדי לחסום את מעבר הזרע לרחם. בדרך כלל מוסיפים לתוך הדיאפרגמה חומר קוטל זרע, כדי להעלות את סיכויי המניעה. כאשר האשה יודעת להניח את הדיאפרגמה כראוי, הסיכוי שתיכנס להיריון נמוך מאוד, אבל מעט נשים יודעות להניחו כראוי. בפועל, מבין הנשים שמונעות היריון בשתי הדרכים הללו ומקיימות מצוות עונה, תמידים כסדרם, יותר מעשרה אחוז נכנסות להיריון במשך שנה.

יטהמקילים סוברים, שהואיל והאשה היא ששמה את קוטל הזרע או הדיאפרגמה בגופה, ובנוסף לכך התשמיש נעשה כדרכו במגע של גוף בגוף בלא חציצה, אין זה נחשב השחתה של הזרע, אלא רק עצירתו מלהגיע לרחמה ולהפרותה. והמחמירים סוברים, שהואיל ומשתמשים בחומרים קוטלי זרע, הרי שמניעת ההיריון נעשית בהשחתה ישירה של הזרע.

יטכאשר יש צורך ממשי למנוע היריון, וקשה להיעזר בגלולות או 'התקן', אפשר למנוע היריון בשני האמצעים הללו. ואמנם, אם אמצעים אלו היו מונעים את ההיריון בוודאות, רק בשעת הדחק היה אפשר לסמוך על המקילים. אבל דווקא מפני שיש סיכוי של למעלה מעשרה אחוז, שאשה שתשתמש בהם תיכנס להיריון בתוך שנה, מותר בשעת הצורך להשתמש בהם, הואיל ואין בהם מניעה גמורה (עזרת כהן לז). וזאת בתנאי שהמשתמשים יכוונו בדעתם, שאם יתחיל היריון יקבלו אותו ברצון.

כפרו ורבו / שאלת רב

כמקובל להורות, וכך כתוב ברוב התשובות שעסקו בשאלות אלו, שבכל שאלה שנוגעת למניעת היריון צריך לשאול רב, משום שהנושא מורכב וגורלי ומצריך דיון רציני. נמנה בקיצור את המרכיבים שבהם הדין תלוי: א) מספר הילדים שכבר יש לבני הזוג. האם קיימו את המצווה מהתורה או מדברי חכמים, ועד לאיזה מדרגה הגיעו בקיום המצווה. ב) גיל האיש. ככל שעברו יותר שנים מאז שהיה בן עשרים, כך קשה יותר להתיר מניעת היריון לפני קיום מצוות פרו ורבו. ג) גיל האשה. ככל שהאשה מבוגרת יותר, כך יש יותר סיכון שמניעת ההיריון תגרום לבני הזוג שלא להוליד את מספר הילדים שהיו רוצים, ואולי אף לא יצליחו לקיים את המצווה מהתורה. ד) סיבת המניעה: חולי גופני או נפשי, קשיים כלכליים או נפשיים, צורך בהגשמה אישית, קשיים בגידול הילדים ומניעת כעס ועצבנות. ה) כאשר לא ניתן למנוע על ידי שני האמצעים הכשרים לכתחילה, גלולות או התקן, יש לחשב את הצורך במניעת ההיריון לעומת הבדיעבד שבשימוש בקוטלי זרע או דיאפרגמה.

כבנוסף לכך, לפעמים בני הזוג אינם רואים את התמונה השלימה. לעיתים הם סבורים שמפני גודל המצווה אסור להם למנוע היריון, ובאמת לפי מצבם נכון שימנעו היריון למשך שנה או יותר. ולעיתים העומס והבעיות הכלכליות נראות להן קשות מכפי שהן באמת, ואם ימנעו היריון, לאחר שנים יתחרטו, אבל אז כבר יהיה מאוחר. כדי למנוע טעויות כאלה, רצוי להתייעץ עם רב, שמתוך ניסיון חייו ושיקול דעתו לגבי הערכים השונים המונחים על כף המאזניים, יוכל להורות להם את הדרך שבה יוכלו לקיים את המצווה כראוי, באופן שייטב להם בעולם הזה ובעולם הבא.

כאמנם מצד האמת, יש מקרים פשוטים שבהם אין צורך לשאול רב, כמו למשל, בני זוג צעירים, שרשאים לדחות היריון למשך תשעה חודשים עד שנה לאחר הלידה. ואע"פ כן טוב שישאלו רב, שמתוך כך אולי יתבררו להם עניינים נוספים, והקשר שלהם אל הרב יתחזק. וכאשר השאלה מורכבת, מי שאינו מבין את הסוגיה על בוריה, חייב לשאול רב. ומי שמבין היטב את הסוגיה על כל מרכיבה, יכול בדרך כלל לדעת מה ראוי לו לנהוג. אמנם כיוון שאנשים עלולים לטעות בהערכת הקשיים שלהם או במשקל האתגרים והערכים שעומדים לפניהם, בין לצד ההפרזה בין לצד ההפחתה, נכון שכאשר יש לבני הזוג רצון למנוע היריון מעבר לשנה אחר הלידה, ישאלו רב. ונכון לשאול בזה רב שמכיר את בני הזוג. כאשר יש לאשה קשר עם רבנית מנוסה בתחום זה, אפשר שיסכימו ביניהם שהאשה תתייעץ עם הרבנית.

כואם אין להם רב או רבנית שמכירים אותם, נכון שישאלו רב שמכיר את עולם הערכים שלהם. ומכל מקום כיוון שהוא אינו מכיר אותם, תשובתו לא תוכל להיות שלימה, הואיל ויקשה עליו להעריך אם הם מגזימים או מפחיתים במשקל הקשיים או האתגרים העומדים לפניהם.

כאפרו ורבו / מכירת ספר תורה לצורך נישואין

כאלרוב מעלת קדושת ספר תורה, אמרו חכמים שאין למוכרו, והמוכרו אינו רואה סימן ברכה לעולם (מגילה כז, א). וגם כאשר אין לבעל ספר התורה מה לאכול כי אם על ידי הדחק, לא ימכור את ספר התורה שלו. וגם כאשר אין לו כסף לקנות צרכי מצווה, כתפילין ומזוזה, לא ימכור את ספר התורה שלו (שו"ע יו"ד ער, א). אך ישנן שתי מצוות שמפני חשיבותן הרבה, אם אין לו אפשרות לקיימן ללא מכירת ספר התורה, ימכור את ספר התורה שלו וישתמש בכסף שיקבל בתמורתו כדי לקיימן. ואלו הן: תלמוד תורה ונישואין (שו"ע אה"ע א, ב; או"ח קנג, ו). ואף הציבור רשאים למכור ספר תורה שברשותם כדי לחתן יתום או יתומה (שו"ע או"ח קנג, ו).

כאמעלתן המיוחדת של שתי המצוות הללו שעל ידן מגשימים את מגמת התורה. הלימוד, שעל ידו דברי התורה נעשים חיים בלבבות, והנישואין, שעל ידם נולדים הילדים שיקיימו את התורה (מגילה כז, א).

כאדין זה לא שכיח כיום, מפני שאין כמעט מצב שאדם אינו יכול להתחתן מחמת עוניו, כי תמיד ימצאו יהודים טובים שיסייעו לו בצרכיו הבסיסיים כדי שיוכל להינשא. אולם למדנו מדין זה עד כמה גדול ערכן של מצוות פרו ורבו ונישואין.

כאיש אומרים שהיתר זה הוא רק למי שעדיין לא קיים את מצוות פרו ורבו בבן ובת, אבל למי שכבר יש בן ובת, אסור למכור ספר תורה עבור נישואין (שו"ע אה"ע א). ולדעת רבים, גם למי שקיים את המצווה בבן ובת מותר למכור ספר תורה כדי לישא אשה וללדת עוד ילדים. וכך היא דעת רוב הראשונים והאחרונים.

כאואם גם כשימכור את ספר התורה לא יספיק לו הכסף כדי לישא אשה צעירה שעוד יכולה ללדת, יש אומרים שאסור לו למכור את ספר התורה כדי לישא אשה שאינה ראויה ללדת (נמוקי יוסף, ריטב"א), ויש אומרים שמותר למכור ספר תורה גם עבור עצם הנישואין ומצוות עונה, שבלעדיהם האדם אינו שלם, וכדי להינצל מהרהורי עבירה (רמב"ן, ח"מ אה"ע א, י).

כבפרו ורבו / ברכת העם ונחלת הארץ

כבגדולה מצוות פרו ורבו, שעל ידה מתקיימת הברכה האלוקית לעם ישראל, ועל ידה עם ישראל נוחל את הארץ הקדושה. וכפי שנאמר לאברהם אבינו (בראשית יג, יד-טז): "… שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה שָׁם צָפֹנָה וָנֶגְבָּה וָקֵדְמָה וָיָמָּה. כִּי אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם. וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר אִם יוּכַל אִישׁ לִמְנוֹת אֶת עֲפַר הָאָרֶץ גַּם זַרְעֲךָ יִמָּנֶה".

כבוכן נאמר לו לאחר ניסיון העקדה (בראשית כב, יז): "כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם, וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ אֵת שַׁעַר אֹיְבָיו".

כבוכן נאמר ליצחק אבינו (בראשית כו, ד): "וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם, וְנָתַתִּי לְזַרְעֲךָ אֵת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל, וְהִתְבָּרְכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ".

כבוכן נאמר ליעקב אבינו בבית-אל לקראת צאתו לחרן (בראשית כח, יג-יד): "הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ. וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה, וְנִבְרְכוּ בְךָ כָּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ".

כבוכן נאמר לו לאחר שחזר מחרן לארץ (בראשית לה, יא-יב): "וַיֹּאמֶר לוֹ אֱלוֹהִים: אֲנִי אֵל שַׁדַּי, פְּרֵה וּרְבֵה, גּוֹי וּקְהַל גּוֹיִם יִהְיֶה מִמֶּךָּ, וּמְלָכִים מֵחֲלָצֶיךָ יֵצֵאוּ. וְאֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לְאַבְרָהָם וּלְיִצְחָק לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ".

כבוכן הבטיח ה' לישראל, שכאשר ילכו בחוקותיו, יזכו לרוב ברכות, ואחת מהן: "וּפָנִיתִי אֲלֵיכֶם וְהִפְרֵיתִי אֶתְכֶם וְהִרְבֵּיתִי אֶתְכֶם וַהֲקִימֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם" (ויקרא כו, ט).

כבכשעמדו ישראל להיכנס לארץ, לא היתה התוכנית האלוקית שינחלו ישראל את עבר הירדן המזרחי, ורק לאחר שבני ראובן וגד בקשו לנחול אותו, נתקבלה בקשתם. ולכאורה יש לשאול, הרי גם עבר הירדן המזרחי הוא חלק מארץ ישראל, ומדוע לא התכוונו לנחול אותו? אלא שהואיל וישראל לא התרבו במשך ארבעים שנות הנדודים במדבר, לא היו מספיק אנשים לנחול כראוי גם את עבר הירדן המזרחי, לפיכך היתה התוכנית שינחלו תחילה את עיקר הארץ, את עבר הירדן המערבי, ורק לאחר שיתרבו, ינחלו גם את עבר הירדן המזרחי.

כבכיוצא בזה נאמר (שמות כג, כט-לא): "לֹא אֲגָרְשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ בְּשָׁנָה אֶחָת פֶּן תִּהְיֶה הָאָרֶץ שְׁמָמָה וְרַבָּה עָלֶיךָ חַיַּת הַשָּׂדֶה. מְעַט מְעַט אֲגָרְשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ עַד אֲשֶׁר תִּפְרֶה וְנָחַלְתָּ אֶת הָאָרֶץ. וְשַׁתִּי אֶת גְּבֻלְךָ מִיַּם סוּף וְעַד יָם פְּלִשְׁתִּים וּמִמִּדְבָּר עַד הַנָּהָר, כִּי אֶתֵּן בְּיֶדְכֶם אֵת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ וְגֵרַשְׁתָּמוֹ מִפָּנֶיךָ".

כבוהמחיר על כך שלא היו מספיק יהודים לישב את כל הארץ, שנותרו בה אויבים, והתקיים בהם מה שנאמר (במדבר לג, נה): "וְאִם לֹא תוֹרִישׁוּ אֶת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם, וְהָיָה אֲשֶׁר תּוֹתִירוּ מֵהֶם לְשִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם וְלִצְנִינִם בְּצִדֵּיכֶם, וְצָרְרוּ אֶתְכֶם עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ".

כבולכן לקראת מותו, כשהורה משה רבנו לישראל לכבוש את הארץ, ברכם בברכת הריבוי, שנאמר (דברים א, ז-יא): "פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם וּבֹאוּ הַר הָאֱמֹרִי וְאֶל כָּל שְׁכֵנָיו בָּעֲרָבָה בָהָר וּבַשְּׁפֵלָה וּבַנֶּגֶב וּבְחוֹף הַיָּם אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַלְּבָנוֹן עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת… בֹּאוּ וּרְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ… ה' אֱלוֹהֵיכֶם הִרְבָּה אֶתְכֶם וְהִנְּכֶם הַיּוֹם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב (ובזכות זה תוכלו לכבוש את הארץ). ה' אֱלוֹהֵי אֲבוֹתֵכֶם יֹסֵף עֲלֵיכֶם כָּכֶם אֶלֶף פְּעָמִים, וִיבָרֵךְ אֶתְכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָכֶם", שעל ידי כך תוכלו לנחול את כל הארץ בשלמות.

כבבפועל, העיכוב בקיום מצוות פרו ורבו בהידור הראוי, היה אחד הגורמים לכך שעברו יותר משלוש מאות שנה עד שהוקמה מלכות בית דוד ונבנה בית המקדש בירושלים.

כגפרו ורבו / הגאולה תלויה במצווה

כגגדולה מצוות פרו ורבו שעל ידה נגאלו ישראל ממצרים, שנאמר (שמות א, ז): "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם". ועוד נאמר (שם יב): "וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ". אמרו חכמים, שאין דור בישראל שיהיו בו פחות משישים ריבוא, ולכן רק לאחר שהגיעו למספר זה נעשו עם ויכלו לצאת ממצרים ולקבל את התורה (זוהר רע"מ ח"ג רטז, ב; תפארת ישראל כט). ואם לא היו מתאמצים במצווה, והיה חסר מהם אפילו אחד, לא היו זוכים לצאת ממצרים ולקבל את התורה (דב"ר ז, ח). וזהו שאמרו חכמים (סוטה יא, ב): "בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור – נגאלו ישראל ממצרים", שבזכות השתדלותן במצווה העמידו את "כל הצבאות הללו" (תנחומא פקודי ט, לעיל א, ח).

כגעוד חובה להוסיף, שלאחר השואה האיומה שהכריתה ששה מיליון מבני עמנו, מצווה כפולה ומכופלת להתאמץ להגדיל את המשפחות ככל האפשר. להשלים את כל מה שנחסר, כדי שעם ישראל יוכל להגשים את ייעודו האלוקי (עיין רמב"ן דברים ל, ב).

כגאמרו חכמים (אליהו זוטא יד): "כמו שנגאלו ישראל ממצרים בזכות שהיו פרים ורבים, כמו כן יגאלו לעתיד בזכות שהם פרים ורבים. ומנין לך? תדע לך שהוא כן, שאין ישראל נגאלים אלא אם כן הם פרים ורבים ויהיו מלוא כל העולם, שנאמר (ישעיהו נד, ג): כִּי יָמִין וּשְׂמֹאול תִּפְרֹצִי וְזַרְעֵךְ גּוֹיִם יִירָשׁ וְעָרִים נְשַׁמּוֹת יוֹשִׁיבוּ".

כגוכן אמר רבי אסי (יבמות סב, א): "אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף", שנאמר (ישעיהו נז, טז): "כִּי לֹא לְעוֹלָם אָרִיב וְלֹא לָנֶצַח אֶקְּצוֹף, כִּי רוּחַ מִלְּפָנַי יַעֲטוֹף וּנְשָׁמוֹת אֲנִי עָשִׂיתִי". הביאור הוא, שיש אוצר נשמות של כנסת ישראל, וכל יהודי שנולד מגלה ניצוץ אחד מאותו אוצר. ואפילו מי שנפטר מיד אחר לידתו, מגלה בעולם איזה דבר ועל ידו הגאולה מתקרבת. ולכן גם אם ח"ו ישראל לא יחזרו בתשובה כראוי, כיוון שכל הנשמות שבאוצר יצאו אל הפועל, יצטברו כל התיקונים הנצרכים ותהליך הגאולה יתקדם, ומתוך כך יחזרו ישראל בתשובה. ואם יקדימו ישראל ויתעוררו לחזור בתשובה שלימה, יחיש ה' את גאולתנו ויזכו שתלד כל אשה יותר ילדים (תוספות נדה יג, ב, 'עד'), וכל אחד מישראל יגלה ניצוצות רבים יותר, ובכך יצאו לפועל כל הנשמות שבגוף, והגאולה תבוא במהרה (מהרש"א שם).

כגהרי שעל ידי מצוות פרו ורבו מקרבים את הגאולה, ועל ידי ברכתה הגאולה מתקיימת, שנאמר (ירמיהו כג, ג): "וַאֲנִי אֲקַבֵּץ אֶת שְׁאֵרִית צֹאנִי מִכֹּל הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִדַּחְתִּי אֹתָם שָׁם וַהֲשִׁבֹתִי אֶתְהֶן עַל נְוֵהֶן וּפָרוּ וְרָבוּ".

כגוכן נאמר (יחזקאל לו, ח-יא): "וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל כִּי קֵרְבוּ לָבוֹא. כִּי הִנְנִי אֲלֵיכֶם וּפָנִיתִי אֲלֵיכֶם וְנֶעֱבַדְתֶּם וְנִזְרַעְתֶּם. וְהִרְבֵּיתִי עֲלֵיכֶם אָדָם כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל כֻּלֹּה, וְנֹשְׁבוּ הֶעָרִים וְהֶחֳרָבוֹת תִּבָּנֶינָה. וְהִרְבֵּיתִי עֲלֵיכֶם אָדָם וּבְהֵמָה וְרָבוּ וּפָרוּ, וְהוֹשַׁבְתִּי אֶתְכֶם כְּקַדְמוֹתֵיכֶם, וְהֵטִבֹתִי מֵרִאשֹׁתֵיכֶם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה'".

כגועוד נאמר (שם לז-לח): "כֹּה אָמַר ה' אֱלוֹהִים: עוֹד זֹאת אִדָּרֵשׁ לְבֵית יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת לָהֶם, אַרְבֶּה אֹתָם כַּצֹּאן אָדָם. כְּצֹאן קָדָשִׁים כְּצֹאן יְרוּשָׁלַיִם בְּמוֹעֲדֶיהָ כֵּן תִּהְיֶינָה הֶעָרִים הֶחֳרֵבוֹת מְלֵאוֹת צֹאן אָדָם וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה'".