שמחת הבית וברכתו — פרק ו׳

בקשיים ועקרות / מתן זרע לצורך הפריה או בדיקות

בבמקרים של קושי להיכנס להיריון, יש לפעמים צורך לבצע בדיקת זרע, כדי לגלות את הסיבה לעיכוב ההיריון. ולעיתים יש צורך להשתמש בזרע עצמו כדי לעבר את האשה, אם על ידי הזרקתו לתוך הרחם, או לשם הפריה במבחנה.

בהדרך להוצאת הזרע היא, שהאיש ישמש עם אשתו, כאשר ילביש קונדום על איברו. וצריך שיהיה זה קונדום מיוחד, שאין בו קוטל זרע שיהרוס את אפשרות הבדיקה, ויהיה בו חור קטנטן שיאפשר למעט מאוד זרע לצאת, ובאופן זה, לדעת כל הפוסקים, אין איסור של הוצאת זרע לבטלה.

בכאשר אין להם קונדום שיש בו חור קטן, או כאשר נטילת הזרע היא לצורך הפריית מבחנה כדי למנוע מחלות גנטיות, מותר לשמש עם קונדום בלא חור. ונראה שגם לזה יסכימו כל הפוסקים.

בכאשר אין אפשרות לשמש עם קונדום, כגון שצריך להביא את הזרע תוך זמן קצר למעבדה, לדעת רוב הפוסקים מותר שהאשה תביא את בעלה להוצאת זרע לתוך קונדום או כלי שמיועד לכך בעזרת חיבוק או בידיה. וגם לזה יתכן שהכל יסכימו.

ביש סוברים, שכאשר צריך לבדוק את סיבת העקרות, משום חומרת איסור הוצאת זרע לבטלה, צריך לבצע קודם את כל הבדיקות האפשריות באשה. ולמעשה, יש להקדים את הבדיקות שנעשות בקלות על ידי האשה, ולאחר מכן מותר לבצע את הבדיקות הנדרשות אצל האיש, מפני שכל עוד האשה מסייעת לבעלה בהוצאת הזרע, הרי זה בכלל קיום המצווה.

בכאשר אין אפשרות לשמש עם קונדום וגם האשה לא יכולה לסייע לבעלה בהוצאת הזרע, כי היא בימי טומאתה. לרוב הפוסקים מותר לאיש להוציא את זרעו לשם כך לתוך כלי, ויש מחמירים. ולמעשה, כאשר אין שום ברירה אחרת, אפשר להקל.

גקשיים ועקרות / מחלות גנטיות

גשאלה שכיחה במצוות פרו ורבו, האם איש שנושא מחלה גנטית קשה חייב במצווה, למרות שיש סיכון רב שייוולד לו ילד שסובל ממחלה קשה? נחלקו בזה הפוסקים, יש אומרים, שחובה עליו להוליד בן ובת, שכן גם אם ייוולדו לו ילדים חולים, יקיים בהם את המצווה, שגם על ידם הוא מיישב את העולם. מה עוד שיש סיכוי של כחמישים אחוז שייוולדו לו ילדים בריאים ושלימים. ויש אומרים, שהתורה לא חייבה לפרות ולרבות כאשר יש סיכון משמעותי שייוולד ילד שחייו יהיו רצופים בסבל. למעשה, יש לשאול בזה שאלת חכם.

גאמנם כיום בחסדי ה', לרוב המחלות הגנטיות נמצא פתרון, שכן אפשר לבצע הפריית מבחנה, ולאחר מספר ימים לבדוק את מצבם של העוברונים, ולהחזיר לרחם האם את העוברונים שאינם נושאים את המחלה הגנטית. לפיכך ההלכה היא, שבכל מקום שאפשרות זו עומדת לרשות בני הזוג, חובה עליהם לקיים את המצווה באופן זה, כדי שלא להוליד ילדים שיסבלו ממחלות.

דקשיים ועקרות / שאלות נוספות

דבחור שחלה בסרטן, וכדי לנסות להציל את חייו, יש צורך שיעבור הקרנות וטיפולים שעלולים לפגוע בזרעו לצמיתות. מצווה שיוציא זרע לפני ההקרנות לצורך שמירתו בהקפאה, כדי שלאחר שיתחתן יוכל לעבר על ידו את אשתו. וגם אם הוא נער צעיר, ועדיין אינו חושב על נישואין, כיוון שהגיע לגיל שלוש עשרה נתחייב במצוות. וכדי שיוכל לקיים את חובת מצוות פרו ורבו, מצווה שיוציא זרע כדי שיוכל להוליד על ידו אח"כ ילדים. ואין בזה איסור הוצאת זרע לבטלה, מפני שאין הוצאה זו לבטלה אלא כדי לקיים את מצוות פרו ורבו. ואף שיתכן שזרעו לא ייפגם בעקבות הטיפולים, וממילא הוצאת הזרע תהיה לחינם, מכל מקום מצווה עליו להוציא את הזרע כדי להבטיח את יכולתו להוליד ולקיים את המצווה. ואם אפשר להוציא את הזרע בדרך של גרמא – מוטב. ואם לא, מותר להוציאו אף בידיים.

דהיו האיש או האשה חולים באיידס, ובכל חיבור ביניהם עלול בן הזוג להידבק במחלה, והדרך היחידה למנוע זאת היא על ידי קיום התשמיש עם קונדום שיחצוץ ביניהם. יש אומרים שאסור להם לשמש עם קונדום, הואיל והשימוש באופן זה דרך קבע נחשב כהוצאת זרע לבטלה, ולכן חובה עליהם להתגרש (מנחת שלמה ג, קג, טז). ויש אומרים, שהאיסור לשמש בקונדום הוא במצב רגיל, כדי למנוע היריון. אבל כאשר הניסיון להתחיל היריון עלול לסכן את חיי האיש או האשה, מותר להם לשמש בקונדום, שבאופן זה הם מקיימים לכל הפחות את מצוות עונה (אחיעזר ג, כד, ה; אג"מ אה"ע א, סג; ציץ אליעזר ט, נא, ב), והלכה כמותם.

הקשיים ועקרות / פרו ורבו לבעלי מוגבלות שכלית או נפשית

האנשים שלוקים בפיגור שכלי או בעיה נפשית, שאינה מאפשרת להם ליטול אחריות על הטיפול בילדים, פטורים מקיום מצוות פרו ורבו. ואפשר ללמוד זאת מכך שמצוות הנישואין נדחתה עד אשר יעצב האיש את תפישת עולמו ותהיה בידו היכולת לפרנס את משפחתו (לעיל ה, ז; ה, ט). ומי שאינו מסוגל ליטול אחריות על הטיפול בילדיו, אפילו ברמה פחותה, אינו חייב במצווה.

הוגם כאשר יש בידם אפשרות להתחתן, עליהם למנוע היריון. והדרך הקלה לכך על ידי התקן תוך רחמי.

וקשיים ועקרות / ממזר

ונחלקו הפוסקים אם אדם שחטא בניאוף והוליד בן ובת ממזרים קיים בהם את מצוות פרו ורבו.

ווכן נחלקו הפוסקים האם יש מצווה לממזר לישא אשה שמותרת לו, ממזרת או גיורת, ולהוליד בן ובת, למרות שאף הם יהיו ממזרים.

ויש אומרים, שגם לממזר יש מצווה להוליד ילדים, למרות שילדיו יהיו אף הם ממזרים. וכפי שלמדנו בתלמוד (סוטה כו, א), שדין סוטה חל גם על זוג ממזרים, שאם התעורר ביניהם חשד, מוחקים את השם הקדוש ומשקים את הממזרת מי סוטה כדי לעשות שלום ביניהם, למרות שלאחר שישלימו יולידו ממזרים.

וויש אומרים, שעדיף שהממזר לא יוליד ילדים, כדי שלא להרבות ממזרים בישראל. והראיה לכך, שהציעו חכמים לממזר לישא שפחה כדי לטהר את זרעו, למרות שלא יקיים בהם מצוות פריה ורביה, כי הם אינם מיוחסים אחריו. כלומר, לצורך תקנת הממזר התירו לו לישא שפחה שמוצאה מעם אחר וקנויה ליהודי, כדי שגם הילדים שייוולדו לו יחשבו עבדים כמותה וממילא לא יירשו את הממזרות, ואחר שהם ייוולדו ישחרר אותם, ובכך יהיה דינם כדין עבד משוחרר, שהם ישראלים כשרים שאין בהם פגם ממזרות. הרי שעדיף לממזר שלא לקיים מצוות פרו ורבו כדי שלא להעביר את פגם הממזרות לזרעו.

זקשיים ועקרות / היה נשוי עשר שנים ולא ילדו

זהיו נשואים עשר שנים ולא ילדו, שיערו חכמים שמסתבר שכבר לא יזכו להוליד יחד, ועל כן קבעו שחובה על האיש לגרש את אשתו ולשלם לה את כתובתה, ולשאת אשה אחרת, כדי לקיים את חובת מצוות פרו ורבו. ואף שהגירושין כמוהם כחורבן, ואמרו חכמים (גיטין צ, ב): "כל המגרש אשתו ראשונה – אפילו מזבח מוריד עליו דמעות", חובת המצווה קודמת, שעל ידה זרעו של האדם נמשך אחריו. ובדרך כלל, הצער העכשווי על הגירושין קטן מהצער לטווח ארוך מחסרון הילדים.

זאמנם בזמן שנהגו לישא שתי נשים, היתה לאיש אפשרות נוספת, לשאת אשה שנייה בלא לגרש את אשתו הראשונה, וכדרך שעשתה שרה אמנו. שנאמר (בראשית טז, ג): "וַתִּקַּח שָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם אֶת הָגָר הַמִּצְרִית שִׁפְחָתָהּ, מִקֵּץ עֶשֶׂר שָׁנִים לְשֶׁבֶת אַבְרָם בְּאֶרֶץ כְּנָעַן, וַתִּתֵּן אֹתָהּ לְאַבְרָם אִישָׁהּ לוֹ לְאִשָּׁה" (יבמות סד, א).

זהיה להם בן או בת, למרות שעברו עשר שנים מהלידה האחרונה, וכבר אין סיכוי שיקיימו את מצוות פרו ורבו בבן ובת – אין האיש חייב לגרש את אשתו, כי את המצווה הכללית, שעבורה נברא העולם, מקיימים כבר בילד אחד (לעיל ה, ג, 2).

זאם במשך אותן עשר שנים שלא נפקדו היה האיש או האשה חולים, או שנפרדו עקב נסיעה ממושכת, זמני החולי והפרידה אינם עולים למניין עשר שנים. נכנסה האשה להיריון והפילה, סופרים עשר שנים מעת ההפלה (שו"ע אה"ע קנד, י-יב).

זהיו גרים בחוץ לארץ ועלו לארץ, מתחילים לספור עשר שנים משעה שעלו לארץ, שאולי זכות הארץ תועיל להם. וכן בני זוג שהיו גרים בארץ ויצאו לתקופה מסוימת, הזמן שהיו בחוץ לארץ אינו עולה להם לחשבון (רש"י ורמב"ן לבראשית טז, ג; ערוה"ש קנד, כה).

זאם האיש סבור שהוא עקר, ולכן לא זכו לפרי בטן, אינו צריך לגרש את אשתו. אבל אם אשתו תרצה להתגרש ממנו כדי להתחתן עם איש אחר ולזכות בילד, יהיה חייב לגרשה ולשלם לה את כתובתה. ואם תרצה, תוכל להישאר עימו, מפני שמצוות פרו ורבו לא הוטלה עליה כחובה (יבמות סד, א; שו"ע אה"ע קנד, ו; לעיל ה, ג).

זראוי להדגיש, חובת האיש לגרש את אשתו לאחר עשר שנים אינה קובעת שהיא עקרה, אלא רק שלשניהם יחד אין כמעט סיכוי להוליד ילדים, אבל יתכן שעם גבר אחר תזכה לילדים. ולכן ההלכה היא, שמותר למי שעוד לא זכה לילדים לשאת אותה לאשה, ואם לאחר עשר שנים לא תלד, יצטרך אף הוא לגרשה. ואז יהיה אסור למי שעוד לא קיים את מצוות פרו ורבו לשאתה לאשה, שהואיל וכבר לא נפקדה משני גברים, מסתבר שהיא עקרה (יבמות סד, א; שו"ע אה"ע קנד, טז-יז).

זכל מה שלמדנו שלאחר עשר שנים צריך האיש לגרש את אשתו, הוא כאשר אין חוות דעת רפואית ברורה. אבל אם לפני שעברו עשר שנים, רופאים אמינים הגיעו למסקנה שאין סיכוי שהאשה תלד, למרות שלא עברו עשר שנים, יכול הבעל לגרשה כדי לקיים את מצוות פרו ורבו. וכן להיפך, אם אחר שעברו עשר שנים רופאים אמינים סבורים שיש עדיין סיכוי סביר שתלד, אינו חייב לגרשה (עיין מהרשד"ם יו"ד צא; משיב דבר ד, ט; איש וביתו טז, טו, סוף הערה א).

חקשיים ועקרות / היתרים שלא להתגרש

חחובה זו שהטילו חכמים על מי שלא זכה לילדים במשך עשר שנים לגרש את אשתו עלולה להיות כואבת מאוד. והיו אנשים, וביניהם תלמידי חכמים, שלמרות רצונם לקיים את מצוות פרו ורבו, התקשו מאוד להיפרד מנשותיהם האהובות, שכרתו עמן ברית עולם, וחיפשו לעצמם היתר להמשיך לקיים את ברית נישואיהם. אכן על פי כמה טענות ניתן לעיתים להתיר זאת.

חההיתר הפשוט הוא, כאשר האיש סבור שהעקרות נובעת ממנו, או שלפחות יש ספק סביר שהיא נובעת ממנו, כגון שהוא חולני או שארעה לו תאונה שאולי פגעה ביכולתו ללדת. אמנם במקרים אלו, אם אשתו תרצה להתגרש ממנו כדי לזכות בילד, יהיה חייב לגרשה.

חכשלא היתה אפשרות להתיר את המשך הנישואין על סמך טענת עקרות האיש, היו שטענו שהואיל והלכה היא שאדם אינו חייב להוציא על מצוות עשה יותר מחמישית משווי נכסיו (רמ"א או"ח תרנו, א), אם התשלום עבור כתובת אשתו הוא יותר מחמישית מנכסיו – אינו חייב לגרשה (עי' בגדי כהונה אה"ע א). אמנם משמע מדברי הפוסקים, שלא סמכו על טענה זו, אלא חייבו את האיש לגרש את אשתו ולשלם לה את כתובתה. וזאת משום חשיבותה היתירה של מצוות פרו ורבו, שכדי לקיימה צריך להוציא יותר מחומש (אבנ"ז אה"ע א, א). עוד אפשר לומר, שרק כאשר מדובר במחיר מופקע אין צריך לשלם יותר מחמישית מנכסיו על קיום המצווה, אבל כאשר זה המחיר המקובל של המצווה, חובה לשלמו (עי' באו"ה תרנו 'אפילו'). ומכל מקום אפשר אולי לומר, שהחיוב להתגרש הוא במצב רגיל, אבל למי שקשור אל אשתו במיוחד, עד שכאב הגירושין נורא בעיניו, מעל ומעבר למקובל, יותר מהפסד רוב רכושו, אין חובה להתגרש.

חוכאשר סכום הכתובה גדול מכפי יכולת התשלום של הבעל, יש סוברים שאינו יכול לגרש את אשתו (רשב"א, פר"ח). ולדעת רבים, הואיל והגירושין נובעים מחמת חיוב ההלכה, כאשר אין לאיש יכולת לשלם את הכתובה, ישלם כפי יכולתו ובית הדין יזקוף עליו את השאר כחוב, ואין מעכבים את הגירושין בשל כך (רדב"ז א, תנח; גט מקושר קיט, יח; ישכיל עבדי ב, קונ"א אה"ע א; יבי"א ח"ז אה"ע ב, י).

חבחוץ לארץ, יש שרצו לסמוך על דעת מקצת הראשונים שסוברים, שגם לאחר עשר שנים אין צריך לגרש.

חלמעשה, בכל מקרה ומקרה שוקלים את מכלול הטענות, ובדרך כלל על ידי צירוף שתי טענות, מורים היתר שלא לגרש.

חעוד טענה יכולה לפטור אותם מגירושין, כאשר האשה תסרב לקיים את הדין ולקבל את גיטה, שאז יוכל האיש לטעון, שהואיל ועל פי תקנת רבנו גרשום אסור לגרש את האשה בלא הסכמתה, הוא פטור מלגרשה. למעשה, אם יתעקש לשאת אשה אחרת, יש אפשרות שיתירו לו באופן מיוחד לשאת אשה נוספת, אבל אם לא יתעקש, יישאר בנישואיו. אמנם היתר זה הוא בדיעבד, כי הוא מבוסס על סירובה של האשה לקיים את ההלכה.

טקשיים ועקרות / בני נח

טבני נח שייכים גם הם למצוות פרו ורבו, וכפי שנאמר לנח ובניו (בראשית ט, ז): "וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ שִׁרְצוּ בָאָרֶץ וּרְבוּ בָהּ". אמנם החיוב המפורט שחל על הגברים להתחתן עד גיל עשרים, ולכל המאוחר עד עשרים וארבע, ולהוליד בן ובת (לעיל ה, ז-ט), אינו חל על בני נח (עי' סנהדרין נט, א).

טבן נח שהוליד בן ובת ואח"כ התגייר, קיים את מצוות פרו ורבו, שכן גם בעודו גוי היה שייך למצווה (יבמות סב, א). יש אומרים שגם אם ילדיו לא התגיירו קיים את המצווה, ויש אומרים שרק אם גם ילדיו התגיירו קיים את המצווה (לעיל ה, ד).

טכיוון שהמצווה לבני נח היא כללית ואינה מוגדרת כחיוב גמור ומפורט, כאשר יש לאדם סיבות טובות להתבטל ממנה, יכול לכתחילה להיפטר מהמצווה. כגון במצב שיש חשש סביר שילדיו יהיו חולים, וכן כאשר יש חשש רציני שלא יצליח לחנך את ילדיו להיות אנשים טובים.

טיש אומרים, שאסור לבני נח להשחית זרע, שכן למדנו שעונש המבול הגיע בעקבות חטא זה של השחתה יחד עם עוד חטאים, שנאמר (בראשית ו, יא-יג): "וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלוֹהִים וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס. וַיַּרְא אֱלוֹהִים אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ. וַיֹּאמֶר אֱלוֹהִים לְנֹחַ קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ". ואמרו חכמים (סנהדרין קח, ב): "מימי המבול קשים כשכבת זרע", שכן "ברותחין קלקלו וברותחין נידונו. ברותחין קלקלו – בעבירה, וברותחין נידונו", במי מעיינות רותחים שגאו להטביעם (רבי חיים פלאג'י חיים ושלום טז; צפנת פענח ל).

טמנגד, יש אומרים שאין לבני נח איסור להשחית זרע, כי איסור הוצאת זרע לבטלה תלוי בחובת מצוות פרו ורבו, ורק לפני המבול היו בני נח חייבים במצוות פרו ורבו, אבל לאחר המבול לא נצטוו על פריה ורביה וממילא גם אינם אסורים בהשחתת זרע (עפ"י תוס' סנהדרין נט, ב, 'והוא'; אג"מ או"ח ד, קטז). אמנם נראה שגם לדעת המקילים אין מעשה זה ראוי, שכן נכון שכל התשוקה הזו תהיה מכוונת להרבות אהבה במסגרת הנישואין.