מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — ג; שתי סבות 21
אקיי"ל ד"עדים בחתומי זכין לו" ובכ"ז דוקא כשמטי לידיה, דלא אמרינן איגלאי מילתא למפרע כמבואר בב"מ (י"ג ע"א), וגם שם יש לפ"ז שתי סבות: חתימות העדים והמטי לידיה, וממילא נופל הספק, אם שניהם באו בתור שתי סבות גורמות, או דרק הסבה הראשונה, עדי חתימה היא הגורמת, כמו שאומר "עדים בחתומיו זכין לו", שזאת אומרת, דעיקר הזכיה נעשית ע"י החתימה, וה"מטי לידיה" הוא רק בשלילה דאם לא מטי לידיה כלל שזהו מבטל את הזכיה.
בואנו מוצאים בזה מחלוקת הראשונים, הרי"ף והתוס', מה יהיה הדין אם מכר לאחר בין החתימה לה"מטי לידיה", דלשיטת הרי"ף בטלה הזכיה של הראשון לגמרי ונעשה קנינו של השני, והתוס' חולקים על זה; ולהבין את המחלוקת הנ"ל נקדים שזה ודאי שה"מטי לידיה" לא נאמר על הנייר לבד אך בעינן שיגיע לידיה שטר מכירה או שטר מתנה. והנה, אם לא מכר לאחר אז אפילו אם לא נימא דאיגלאי מלתא למפרע דעדים בחתומיו זכין לו, אבל עכ"פ זכה מעכשיו, ובכן מטי לידיה שטר מכירה או מתנה, אבל אם מכר לאחר, הנה אם לא נימא איגלאי מלתא למפרע לא הגיע כלל לידיה שטר מכירה, ואחרי שזה כלל גדול שכל סבה צריכה להיות קודם המסובב, הנה אם נימא דגם המטי לידיה הוא בתור סבה הגורמת, ממילא כשמכר באמצע לאחר תו לא שייך כלל לומר "עדים בחתומיו זכין לו", אבל אם נימא דהוא רק בגדר שלילה, שהלא מטי לידיה הוא הוא שמבטל את הזכיה של החתימה, הנה רק אז יבטל רק במקום, שאפילו אם נימא דעדים בחתומיו זכין לו ס"ס לא מטי לידיה, אבל בנ"ד דהא בהא תליא שפיר זוכה הראשון.
גובזה באמת מתורצת כל הקושיות שהקשו על שיטת הרי"ף הנ"ל ואכמ"ל.