המידות לחקר ההלכה — ג; שתי סבות 20
אהמחלוקת של הראשונים אי עדי מסירה כרתי או עדי חתימה-כרתי, שכבר הארכנו לבאר בספרנו "דרכי משה - דרכי הקנינים" חלק ב' (שמעתתא ו'), דאין עיקר המחלוקת בעדים, אלא בעצם הדבר, אי חתימה כרתת או מסירה כרתת והמחלוקת בעדים באה ממילא, דזהו כלל, דרק עיקר הכריתות דרוש לעדים, וממילא אי עיקר הכריתות היא בחתימה דרוש זה לעדים, ואי העיקר הוא במסירה בעינן דוקא בזה עדים.
בועצם המחלוקת היא בצורה שכזו: כתוב בתורה "וכתב ונתן", ובכן, הרי יש שתי סבות לכריתות, וממילא נופל הספק, אי ה"וכתב" שזהו החתימה, פועל את עצם הגירושין, והמסירה הוא רק מעין תנאי בדבר, אם כי, כמובן, לאו בגדר תנאי של עכשיו, דחלות הגט בודאי אינה באה מקודם הנתינה, אבל המסירה היא רק אחד הפרטים המעכבים את הגט, שאי אפשר לגט בלי זה, אבל עכ"פ הסבה החיובית של הגט מונחת בחתימה, או דה"ונתן" רק היא הסבה הגורמת להתהוות הגירושין, וה"כתב" בא רק בתור סבה המכשרת לסבה השניה העיקרית, וזהו עדי מסירה כרתי.
גואותה המחלוקת היא כידוע ג"כ בכל השטרות, וגדר אחד להם, דבשטרות בודאי שהמחלוקת היא בעצם ההקנאה אי נעשית ע"י החתימה והמסירה היא רק מעין תנאי בדבר, או דכל ההקנאה מתהוה רק ע"י המסירה, ועי' בשמ"ק כתובות בסוגיא דשני שטרות היוצאים ביום אחד (צד א').