מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — ג; שתי סבות 19
אויש לנו עוד ציור מיוחד של "שתי סבות" ביעוד אמה העבריה לרבנן דס"ל, מעות הראשונות לקדושין נתנו, כמבואר בקדושין (י"ט ע"ב), ומשלו משל בזה להאומר לאשה התקדשי לי מעכשיו ולאחר שלשים יום.
בוהנה לכאורה נראה שמעות המכירה הן משמשות בתור הסבה העיקרית לחלות הקדושין, והיעוד גופא משמש רק בתור תנאי של מעכשיו, אבל לפ"ז יוקשה, א"כ היינו צריכים לעדים דוקא בשעת המכירה, ולהיפך בעצם היעוד לא היינו צריכים לעדים, כאשר הדבר כן בכל קדושין על תנאי, בעוד שבאמת הדבר להיפך, שעצם המכירה לא צריך לעדים, והיעוד דוקא צריך לעדים, אף לרבנן, כמבואר שם בקדושין הנ"ל וכן פוסק הרמב"ם בפ"ד מהל' עבדים (הלכה ז').
גהנה רק המעשה משמש בתור סבה לחלות הדבר, וקיום התנאי אינו משמש בתור סבה ישרה לחלות, אלא רק בתור סבה להרצון הכרוך עם המעשה, למשל, באומר לאשה הרי את מקודשת לי עמ"נ שתתני לי מאתים זוז, או הרי את מגורשת אם לא באתי מכאן ועד י"ב חודש, הנה הנתינה מצדה או אי-ביאתו מצדו אינם משמשים בתור סבות ישרות לחלות הקדושין או הגירושין, כי הם נעשו כבכ"מ ע"י סבת נתינת כסף הקדושין וספר כריתות של הגט, אלא שקיום התנאי משמש בתור סבה לרצונו, דכיון שהמעשה דרוש לרצון של בעל המעשה והוא אינו רוצה אלא בקיום התנאי הנ"ל דוקא, אבל ביעוד שעכ"פ בשעת היעוד צריך לומר לה הרי את מקודשת לי, הרי את מאורסת לי, באופן שכל הרצון לקדושין הוא מגלה רק בשעת היעוד, אין היעוד סבה להרצון, אך זהו הרצון גופא, והמשמש סבה לעצם חלות הקדושין.
דוראי' לזה, דבכל קיומי התנאים אין אנו צריכים לרצון בעל המעשה על פעולת הקיום מצד השני, והאומר, הר"ז גיטך עמ"נ שתתני לי מאתיים זוז, הנה למ"ד, דנתינה בע"כ שמה נתינה, אך אם היא נתנה לו בע"כ נמי מגורשת, וכן, למשל, גבי אם באתי מכאן ועד י"ב חודש ופסקא מברא ואמר חזו דאתאי, אם אין אונס בגיטין הוי גט, מצד דנתקיים התנאי, אע"ג דאינו רוצה בקיום זה, ורק אם אמרינן יש אונס בגיטין לא נחשב זה כלל לקיום התנאי, אבל לולי זה הנה אי-רצונו לא מעלה ולא מוריד בזה, והוא מטעם הנ"ל, שאין קיום התנאי משמש בתור סבה ישרה להגירושין אלא רק לגלות שמקודם היה רצונו לכך במקרה שיתקיים התנאי, משא"כ ביעוד, דבכל האופנים אין יעוד אלא מדעת ולא רק בלי דעתיה דידיה אך גם בלי דעתה דידה כמבואר שם בקדושין הנ"ל.
הוכיון שכבר ביארנו בכמה מקומות, דהא דאין דבר שבערוה פחות משנים נאמר רק על עיקר הדבר ולא על הפרטים שבערוה, בשביל כך בקדושין על תנאי, אין אנו צריכים עדים בקיום התנאי, אלא בעצם הקדושין, משא"כ גבי יעוד הנה דוקא היעוד צריך לשני עדים.
וועכ"פ יוצא מזה עוד ציור מקורי בשתי סבות, שהוא שונה מציור של מעשה ותנאי, אך גם שונה מציור של שתי סבות, שהסבה הראשונה משמשת רק בתור מכשרת להסבה השניה שהיא היא הפועלת, דהא כאן ס"ס "מעות הראשונות לקדושין נתנו", וביחוד הלא כלל גדול הוא, דכל סבה צריכה להיות קודם המסובב, וכאן הלא אנו אומרים כנ"ל "משל, למה הדבר דומה? לאומר לאשה התקדשי לי מעכשיו ולאחר שלשים יום".
זואמנם באמת המשל הנ"ל מתאים ליעוד, מפני שגם במשל זה אין המכוון שאנו
חאומרים איגלאי מלתא למפרע ממש אלא רק "גמר קדושי ראשון", שזאת אומרת, שההתחלה נעשה תיכף והגמר נעשה רק אחרי שלשים יום, וכן מבואר בתשובת הרשב"א (סי' תש"ז) שמחדש, דבמקדש מעכשיו ולאחר ל' למ"ד תנאה הוי אינו יכול לגרש מיד, דכ"ז שלא נתקיים התנאי לא נגמרו הקדושין, ומביא ראיה מדברי הירושלמי, דקאמר תוך ל' יום אינו קונה כלל לאחר ל' יום קונה קנין גמור, ומזה גופא דקאמר שמואל בקדושין (נ"ט ע"ב) דלאחר ל' יום פקעי קדושי שני וגמרי קדושי ראשון ומאי שייך כאן הלשון "גמרי" הלא אין כאן גמר, אלא גלוי מלתא בעלמא, אלא ש"מ כנ"ל.
טוזהו הציור ג"כ ביעוד, שלמדס"ל מעות הראשונות לקדושין נתנו, הנה בשעת המכירה הותחלו הקדושין והגמר נעשה אח"כ.
יובזה מיושבת הקושיא, שמקשים לפי ההלכה דאין ברירה, איך יתכן כל הדין דיעוד לרבנן הנ"ל? ואמנם בכל התנאים הטעם שאין אנו צריכים בהם להגדר ברירה, כבר הסבירו הראשונים שיש הבדל בין תנאים שבידו לקיימם, ששם אנו צריכים לברירה ובין תנאים שאין בידו לקיימם, והרמב"ן מחלק דרק במתנה על שני דברים אנו צריכים להגדר ברירה, אבל ביעוד קשה לתרווייהו, דגם בזה הרי אין בידו לקיים אחרי דאין יעוד אלא מדעת, וגם כן הוא כמתנה על שני דברים, אחרי דהיעוד אפשר גם בו וגם בבנו?
יאאבל לפ"ז, כמובן, שלא קשה, דכל הגדר ברירה הוא רק במקום דבעינן לומר איגלאי מלתא למפרע, ולא כן בנ"ד שיש בזה רק גדר של התחלה וסוף.
יבועכ"פ ביעוד יש לנו ציור מיוחד של שתי סבות, שבמדה ידועה זה נכנס למדת "סבה אריכתא" שיש בה התחלה וסוף.