מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — ג; שתי סבות 18
אחיוב הנעשה ע"י שלילת המעשה בזמן ידוע, ששוב יש לנו בזה שתי סבות, הזמן ושלילת המעשה, וממילא נופל הספק מהו בזה הסבה העיקרית, אם הזמן או שלילת המעשה.
בוציור שכזה יש לנו בהא ד"הגיע זמן - הזמן מהאירוסין לנשואין שהוא י"ב חודש - ולא נשאו דאוכלת משלו ואוכלת בתרומה", דיש להתספק אם הזמן בעצמו גורם החיוב, כלומר, שאחרי שעברו י"ב חודש מהאירוסין הוא מחוייב גם בנשואין וגם במזונות, אבל זה לא תלוי בזה, ואפילו אם לא היו נשואין ג"כ חייב במזונות, או דהזמן גורם רק את החיוב של נשואין וה"לא נשאו" היא הסבה היחידה לחיוב מזונות.
גובאמת אנו מוצאים דהגמרא בעצמה מסתפקת בזה בריש מס' כתובות (ב' א') "ואיכא דבעי ליה מיבעיא, חלה הוא מהו, התם טעמא מאי, משום דאניס וה"נ הוא אניס, או דלמא התם אניס - בתקנתא דתקינו ליה רבנן הכא - לא, ואת"ל, חלה הוא מעלה לה מזונות, חלתה היא מהו, מצי אמרה ליה אנא הא קאימנא, או דלמא מציא אמרה ליה, נסתחפה שדהו".
דועי' בשמ"ק שהוסיף לתמוה בזה, דהלא קי"ל דאונס רחמנא פטריה אמרינן ואונס רחמנא חייביה לא אמרינן, א"כ מהו הספק פשיטא הוא, דחלה הוא אינו מעלה לה מזונות - מצד דאונס רחמנא פטריה, וגם חלתה היא אינו מעלה לה מזונות מצד דאונס רחמנא חייביה לא אמרינן? ומאי שייך "נסתחפה שדהו" לענין חיוב מזונות, דא"כ, נסתר הכלל ד"אונס רחמנא חייביה לא אמרינן", דבכ"מ אפשר לבוא מצד ד"נסתחפה שדהו"?
הוכדי להבין זאת נחוצה לנו להקדים עוד הקדמה אחת, דהגדר ד"אונס רחמנא פטריה אמרינן אונס רחמנא חייביה לא אמרינן" אין ההבדל בין פטור וחיוב ממש, אלא שההבדל הוא בחיוב ושלילה, כאשר כבר הארכנו בזה במקום אחר, כלומר, דכל גדר אונס הוא בשלילה, דכל פעולה או אי-פעולה שבאה ע"י אונס אינו גורם לשום תוצאות, וישאר המצב כמו שהיה בלי זה, אבל לא יכול לגרום שום דבר חיובי, וממילא, אפשר ג"כ, שאם היה מחוייב מקודם ואנו רוצים לפוטרו מטעם איזו פעולה או אי פעולה שאחרי כן שבא ע"י אונס, לא שייך לומר אונס רחמנא פטריה, דכאמור ה"פטריה" הוא רק בשלילה שאינו גורם חיוב, אבל כאן הלא החיוב ישנו מקודם, כשם שלהיפך, שלא תמיד אפשר לנו להשתמש בכלל של "אונסא רחמנא חייביה לא אמרינן", דאם היה החיוב מקודם, אלא שאנו רוצים להפסידו מטעם איזו פעולה או בלתי פעולה הנעשית ע"י אונס, שפיר אמרינן דאונס אינו גורם שום דבר והוא נשאר בחיובו, שזה מבואר להדיא בנדרים (ע"ז א') ועי' בש"ך חו"מ (סי' כ"א ס' א'), ובאמרנו "מקודם" ו"אחרי כן" כמובן, שאין הכוונה בקדימה ואחור בזמן, אלא הכוונה שאנו צריכים לראות איך היה הדבר ולא האונס.
ווממילא, אם נימא ד"הגיע הזמן" הוא הגורם היחידי של החיוב, לא שייך בזה לבוא אף מצד אונס רחמנא פטריה, דאין אונס יכול לגרום לא פטור ולא חיוב כנ"ל, ולפ"ז אף בחלתה היא - מעלה לה מזונות ולא שייך בזה לומר אונס רחמנא חייביה לא אמרינן, דאין החיוב מצד ה"לא נשאו" שבזה הוא אונס, אלא מצד הזמן, וזהו הכוונה ב"נסתחפה שדהו", כלומר, מאחר דהחיוב כבר ישנו, אכן אם נימא ד"הלא נשאר" הוא הגורם לחיוב, מובן מאליו, דלא רק כשחלתה היא אינו מעלה לה מזונות, אלא אף כשחלה הוא אינו מעלה לה מזונות.
זויובן בזה ג"כ מה שאמר שם "או דלמא התם אנוס בתקנתא דתקינו ליה רבנן הכא לא", שלכאורה, מהו ההבדל בין אם האונס בא מצד תקנת רבנן או מצד אחר? אבל זהו הדבר, דכאמור, כל הספק הוא מצד דשמא "הגיע הזמן" זהו גופא הגורם היחידי לחיוב, אבל ס"ס בימים שתקנו רבנן שלא יעשו נשואין, לא נחשב זה כלל שהגיע הזמן, דהא אנו מדברים בהגיע זמן הנשואים.