מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — ג; שתי סבות 17
אבכל תמורה יש שני דברים, א) הרצון מה שרצה שהקודש יהפך לחולין, ב) המעשה, שבאמת נעשה ע"י התמורה החול לקודש.
בוגם שם נופל הספק, מהי הסבה העיקרית הגורמת להלאו, אם הרצון, והמעשה הוא בבחינת מכשיר, כלומר, שברצון הבא ע"י מעשה שכזה הוא עובר בלאו, או שהלאו הוא בהמעשה, מה שהביא קדושה לחולין, והרצון הוא רק בבחינת מכשיר, כלומר, שעצם הלאו הוא בזה שהביא מעשה קדושה ע"י רצון שכזה.
גועי' בספרנו "דרכי משה - דרך הקודש" ח"א ש"ז (פרק ט') שהארכנו בזה הרבה, והבאנו שבזה יש מחלוקת גם בגמרא וגם בראשונים, עיי"ש.
דוהחידוש שיש בחקירות האחרונות האלה הוא מה שכאן, בכל האופנים, אי אפשר להפריד בין סבה אחת להשניה, כלומר, שאי אפשר לדבר על סבה אחת בלי שנזכיר ביחד עם זה גם את השניה, ובין אם נאמר שהעברה הוא ברצון, ע"כ עלינו לומר הרצון הבא ע"י מעשה, ובין אם אנו אומרים שהעברה הוא במעשה, ע"כ עלינו להוסיף מעשה הבא ע"י רצון, וככה היא החקירה ג"כ בשוחט את הפסח על החמץ כמובן.
הולא כמו החקירות הראשונות ביאוש ושינוי רשות או ב"ממונך ושמירתך עליך", שכל סבה וסבה בתור דבר, הוא דבר העומד בפני עצמו, ובתמורה, מתוספת עוד נימה חדשה, דאם בהשוחט את הפסח על החמץ החקירה היא, אם הסבה השניה משמשת רק בתור "בשעת", הנה כאן בודאי ששתי הסבות הן צריכות לגוף הענין ואי אפשר להפריד ביניהן, אלא שהשאלה היא ממה להתחיל, כנ"ל.