מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — ג; שתי סבות 16
א"השוחט את הפסח על החמץ עובר בלא תעשה" והשוחט קדשים במחשבת פיגול עובר ג"כ בל"ת, בלאו הראשון הוא לוקה כמבואר בפסחים (ס"ג א'), ובלאו השני אינו לוקה, למדס"ל לאו שאין בו מעשה אין לוקין כמבואר בזבחים (כ"ט ב').
בולכאורה, מהו ההבדל - בשניהם בא הלאו ע"י שתי סבות, שאחת היא מעשית והשניה לא מעשית אלא מחשבה, כמו השוחט עם מחשבת פיגול, או שהיה, כששוחט הפסח על החמץ שהעברה באה מטעם השחיטה ושהית החמץ ביחד, ובכ"ז זה נקרא לאו שיש בו מעשה וזה נקרא לאו שאין בו מעשה?
גאכן, באמת אנו מוצאים את ההבדל בתורה גופא, בראשון בהשוחט את הפסח על החמץ כתוב בתורה בלשון "לא תשחט על חמץ דם זבחי", ובשני במחשבת פיגול כתוב "המקריב אותו לא יחשב", כלומר, דאם כי גם בזה וגם בזה החיוב בא בשתי סבות, הנה רק סבה אחת היא הגורמת את החיוב והשניה באה רק בתור "בשעת", כלומר, דבשוחט את הפסח על החמץ העברה היא בשחיטה והחמץ הוא רק בתור "בשעת", כלומר, דבשעה שיש לו חמץ אסור לו לשחוט, וע"כ מדגישה התורה את ה"לא תשחט", ובפיגול הוא להיפך: עיקר העברה היא במחשבה, מחשבת פגול, שזהי הסבה היחידה להעברה, והעבודה, השחיטה או שאר העבודות היא רק בתור "בשעת", שבשעת העבודה אסור לך לחשוב מחשבת פיגול, וע"כ ההדגשה באה רק על המחשבה "לא יחשב", ומובן מאליו, שהראשון נקרא לאו שיש בו מעשה והשני לאו שאין בו מעשה.
דבאופן, שיוצא לנו מזה עוד ציור של שתי סבות, דסבה אחת היא הגורמת והשניה באה רק בתור בשעת לסמן את זמן החיוב.
הואמנם עלינו להבדיל בין שתי סבות, במקום שסבה הראשונה מכשרת את הסבה העיקרית העצמית המביאה את התוצאות, ובין סבה שבאה רק בתור "בשעת" כנ"ל.
ודהלא ידועה שיטת הרמב"ם, דאע"פ שעצם הלאו הוא לאו שאין בו מעשה בכ"ז, אם העברה באה ע"י מעשה - שפיר לוקה, ובשביל כך פסק (בפ"א מהל' חו"מ) דבקנה חמץ בפסח או חמצו בידם דלקה משום לאו דב"י, או דנזיר טהור, שטמא עצמו במזיד דלוקה משום דלאו דבל תאחר (בפ"א מהל' נזירות הלכה כ"א), ויותר מזה מבוארת דעת הירושלמי בפ"ג דשבועו', דבשבועה שאוכל ככר זה היום והשליכה לים - דלוקה.
זוההבדל הוא בזה, דבכל אלו הפרטים, אף שהמעשה בא רק בתור סבה הכשרית, למשל, הקנין בפסח, דעצם העברה הוא ה"בל יראה", שאמנם הוא לאו שאין בו מעשה, אבל ס"ס הקנין הכשיר לה"בל יראה". וכן הטומאה בנזיר לענין בל תאחר, גם זה נקרא לאו שיש בו מעשה, אבל העבודות בקדשים במחשבת פיגול לא רק שאין בה עבודות עצם העברה, אך אין גם בזה הכשר העברה, אלא דהוא רק בתור "בשעת" כנ"ל, שבשעת העבודה אסור לחשב מחשבת פיגול, ולפיכך גם להרמב"ם נקרא זה לאו שאין בו מעשה.