מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — ג; שתי סבות 32
אעוד דוגמא לזה: יעוד, דאע"ג דאמרינן "אין יעוד אלא מדעת", ג"כ הכוונה הוא רק בשלילה, כלומר, דאי אפשר ליעוד בעל כרחה, אבל לא בעינן בזה רצון בחיוב, כלומר, שלא הרצון לבטול רצון פועל היעוד כמו בכל קדושין, אלא דרק אי-הרצון מעכב.
בובזה מסביר הגאון רח"ס זצ"ל, שלא יקשה לשיטת הרמב"ם (בפ"ו מהל' קדושין הלכה ט'), דלכן אין הקטנה עושה שליח לקבלה, משום דשליח קבלה צריך עדים ואין מעידים על הקטן, שאינו בן דעה גמורה, וא"כ איך משכחת לפ"ז כל דין יעוד, דבעינן בזה עדות, כדאמרינן בקדושין (כ"ט ע"ב) "כיצד מצות יעוד? אומר לה בפני שנים, הרי את מקודשת", ואי אפשר שיהא עדים ביעוד כיון דהיא קטנה, דבסימני גדלות הרי היא יוצאת לחירות?
גוהוא מסביר זאת עפ"י דרכו בהקדם מה שקשה על הרמב"ם שפסק (בפ"ד מהל' חליצה ויבום ה' ט"ז) ש"אם חלצה בפני יחיד ואפילו בינו לבינה ה"ז חליצה פסולה", שזאת אומרת, שכל הפסול הוא רק מדרבנן, ומקשה, הא חליצה הוא ג"כ דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים, ובשביל כך קדושין בלי עדים אין אפילו חשש קדושין, וה"ג צריך להיות ג"כ בחליצה, דבלא עדים לאו כלום הוא?
דאלא דבאמת משמע בגמרא ג"כ דכל החסרון בחליצה בלי עדים הוא רק משום דלא ידוע אם היתה חליצה, כדמקשה ביבמות (ק"ה ע"ב) על הא דתנן "מעשה, באחד שחלץ בינו לבינה בבית האסורים", וכל הקושיא היא "בינו לבינה מי ידענא?", משום דבאמת מצינו תרי גווני עדות בדבר שבערוה. א) עדות מטעם "לא איברי סהדי אלא לשיקרא", כמו בזנות שמבואר בכתובות (ט' ע"א) דבאומרת נאסרת אף בלי עדים. ב) בקדושין וגיטין, דהעדות היא לקיום הדבר ובלי עדות לאו כלום הוא אפילו אם שניהם מודים. וההבדל הוא בין מעשים הצריכים למחשבה ובין מעשה לבד, דמבקום שהמעשה לבד פועל, הנה אנו צריכים לדעת רק את המציאות, וס"ס מציאות גם בלי עדים נמי הוה מציאות, אבל במקום שלא המעשה פועל אלא המחשבה והרצון, יש לומר בזה דבלי עדים אין כאן רצון החלטי.
הובחליצה ג"כ לא בעינן רצון, והראי' דגם חליצה על תנאי, תנאי בטל ומעשה קיים, אע"ג דאין כאן רצון, ואם כי בעינן בה כוונה, אבל זהו ההבדל בין רצון ובין כוונה, דרצון הוא בחלות הדבר, שהוא דבר בפני עצמו נוסף על המעשה, משא"כ כוונה, שזהו רק אופן של המעשה, כלומר, שיכוון בפעולתו, ועל מעשה לבד לא שייך לומר שהעדים יקיימו את הדבר, ובשביל כך אנו צריכים לעדים בחליצה רק משום ידיעה.
וויעוד, אע"ג דשם בעינן עדים לקיום הדבר, הנה זהו רק מצד האיש שהרצון שלו הוא בבחינת פועל, משא"כ רצון דידה, שבאמת, כאמור, לא פועל כלום, ובעינן רק שלא יהיה עכוב בדבר מצדה, וס"ס אף אם לא היו עדים אין כאן עכוב מצדה, ולהכי לא איכפת לן מה שהיא קטנה ולא שייך עדות עליה.
זואמנם זהו מוכח מגוף הדבר, דהא קטנה בין כך ובין כך אין לה רצון, אלא ודאי שזהו רק בשלילה כנ"ל.
חועכ"פ נתבאר מזה, שבמסובב, שבסבתו מסתעפים בו שני אישים, יש לפעמים ששניהם גורמים בחיובו של הדבר, ויש לפעמים שרק האחד הוא הגורם החיובי, בעוד שמהשני אנו דורשים רק לשלילת העכוב מצדו.
טוגם זה מחזק את הנחתנו שהנחנו, דכל דבר שהוא משום חידוש, הנה אנו ממעטים את החידוש עד כמה שאפשר, ואנו אומרים דלא הצד החיובי שבדבר הוא הגורם, אלא להיפך, שהצד השלילי שבו הוא המעכב. וזהו ההבדל בין קדושין ליעוד, דבקדושין הרצון של שניהם הוא צורך מובן, משא"כ ביעוד, דכל עיקר הדבר דבעינן דעתה הוא חדוש, דממ"נ אם "מעות הראשונות לקדושין נתנו" הרי בודאי לא היינו צריכים לדעתה עכשיו, ואפילו אם לאו לקדושין נתנו, אבל עכ"פ הלא היא קטנה ודעתה היא בבחינת לא מעלה ולא מוריד, וע"כ אנו תופסים את החדוש במיעוטו, דהחידוש הוא רק שאי-רצונה מעכב.