מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — ג; שתי סבות 35
אואם נעשה את הסך הכל מכל הנ"ל, יוצא לנו, שמלבד פרטי החקירות שפרטנו בהקדמתנו להמדה "שתי סבות" זו, יש עוד פרטים שונים: יש שתי סבות שאחת מהן משמשת רק בתור "בשעת" לסמן את הזמן. כמו, למשל, במחשבת פיגול שהעבודה משמשת בזה רק בתור בשעת, יש סבה הבאה מכח סבה הראשונה, כמו צרורות, יש שאחת מהן משמשת רק בתור גלוי דעת כמו האמירה בקדושין לחד מ"ד, יש שאחת מהן משמשת רק בתור "סימן", כמו הציור של "שאין כמוה חיה" בטריפות, יש שאחת מהן משמשת רק בתור מציאות לבד, כמו הציור ביבום, למדס"ל דמיתה מפלת, שאז הנשואים הראשונים משמשים רק בתור מציאות לבד, מפני שבלי זה אין מציאות של מיתה, יש שהראשונה משמשת רק בתור סבה לסבה, כציור של החקירה בגדר זיקה למאן דסובר דהזיקה היא מעין אישות חדשה, יש שתי סבות שהן בבחינת זה וזה גורם, אבל הגורם של האחת הוא באופן פעיל והגורם של השני הוא רק באופן פעול, כמו הציור של גט, שגם האיש וגם האשה משמשים כאן בתור סבות גורמות, אלא שהוא פועל ע"י רצונו והיא, גם אחרי חרם ר"ג, פעולתה היא רק בזה שאיננה מעכבת בדבר, ויש ג"כ שתי סבות, שהראשונה פועלת כשהיא לעצמה, והשניה פועלת רק ע"י זה שכח הסבה הראשונה עדיין נמשך, כמו, למשל, גניבה וטביחה ומכירה או גונב נפש ומכרו, או תם ומועד, ואמנם, אין הציור האחרון של תם ומועד דומה בכל לציורים הקודמים, מפני שבציור האחרון משמשות הסבות הראשונות, הנגיחות של תם, רק באופן שלילי, כדי להסיר את הפטור של "רחמנא חס עליה".
בולהשלמת הציור בהבדל בין שתי סבות, שהסבה השניה משמשת ג"כ בתור גורמת להמסובב ובין מקום שהסבה השניה משמשת רק בתור תנאי לדבר, ובין זו האחרונה לבין מקום שהסבה האחרונה היא רק באופן שלילי, כלומר, שבהעדרה אין הסבה הראשונה פועלת את פעולתה, הנה את כל ההבדלים הללו אנו יכולים לראות באופן בולט בעניני התראה.
גדהנה, כאמור, גונב נפש ומכרו מות יומת, וההתראה היא לפני המכירה, מפני שהגניבה והמכירה הן שתי סבות גורמות, וההתראה באה לפני הסבה האחרונה, אבל כשאומר "שבועה שלא אוכל ככר זו אם אוכל זו אכליה לתנאיה והדר אכליה לאיסוריה מחייב, אכליה לאיסוריה והדר אכליה לתנאיה פלוגתא דר' יוחנן ור"ל - וכו' - למ"ד לא שמיה התראה פטור", כמבואר בשבועות (כ"ח ע"א וע"ב), מפני שההתראה צריכה להיות דוקא באותה הסבה הגורמת ולא בסבה התנאית, וכשמתרה בסבה הגורמת, טרם שבאה הסבה התנאית הוה זה בכלל התראת ספק.
דוההבדל בין סבה תנאית כנ"ל ובין סבה שלילית אנו מוצאים במס' מכות (ט"ו ע"ב) במחלוקת ר' יוחנן וריש לקיש בלאו הניתק לעשה: אי בטלו ולא בטלו או קימו ולא קימו, שאמרינן שם, דלמ"ד בטלו ולא בטלו הנה בכל לאו הניתק לעשה יש בזה משום התראת ספק, אבל למדס"ל קימו ולא קימו, אין זה בכלל התראת ספק. ועי' ברש"י ותוס' שם, וההסבר הוא בזה, דלמדס"ל בטלו ולא בטלו הנה בטול העשה משמש כאן בתור סבה תנאית, כלומר, דבודאי עצם סבת עברת הלאו הוא במעשה הלאו גרידא שזהו הלשון לא תעשה, אלא שזהו תלוי כבר בתנאי אם יבטל את העשה שלא יהא לאו הניתק לעשה, וע"כ אי אפשר שתהיה בזה התראת ודאי, דאם יתרה בו בשעת הביטול הרי זה כציור "שבועה שלא אוכל ככר זו אם אוכל זו", וההתראה היתה בשעת אכילת הככר שמשמש רק בתור תנאי, ואם יתרו בו בשעת עבירת הלאו גופא, כיון שזה עוד תלוי ועומד בעברת הבטול שמשמש בתור תנאי הוה זה התראת ספק, אבל למדס"ל קימו ולא קימו, הנה הלא קימו לא משמש כאן אף בתור סבה תנאית שנימא שעברת הלאו הוא בתנאי שלא יקיים את העשה, אלא שעצם העברה הוא בלי שום תנאי, ורק אם יקיים אח"כ זוהי סבה חדשה להסיר את הלאו, והלא קימו משמש כאן רק בתור העדר הסבה, ובאופן שכזה לא נקרא כלל התראת ספק.
הואפשר להסביר את הדבר עוד ביתר ביאור, עפ"י הנחתנו בכמה מקומות דכל גדר חזקה הוא מה שאנחנו מעמידים כל ספק על הצד של העדר סבה, ובכן אין לנו להסתפק כלל שמא תבוא סבה חדשה לבטל את הסבה הראשונה, כי ממילא בספק הלא נשאר הצד של העדר הסבה.
וואותו ההסבר הוא ג"כ בנזיר שלא נקראה התראת ספק מטעם שמא ישאל על נזירותו, כי גם שם אין אי-השאלה משמש אפילו בתור סבה תנאית, אלא השאלה זוהי סבה חדשה, והאי-שאלה משמש רק בתור העדר הסבה.