מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — ד; סבה אריכתא 11
אוראיתי להגאון ר' א"ז מלצר שליט"א בספרו "אבן האזל", שהוא משיג ע"ז מהגמ' בשבת (ו' ע"א) דאמרינן שם לענין מוציא מרה"י לרה"ר דרך כרמלית: "מידי דהוה אמעביר מתחלת ד' לסוף ד', התם אע"ג דאי מנח ליה בתוך ד' אמות פטור כי מנח ליה בסוף ד' אמות חייב ה"נ ל"ש. מי דמי, התם לגבי דהאי גברא מקום פטור הוא, לכו"ע מקום חיוב הוא, והכא לכולי עלמא מקום פטור הוא", ומוכח מלשון הגמרא דבד"א ברה"ר, אין כל הד"א גורמי החיוב, אלא עיקר החיוב הוא מה שמוציא במקום מתחלת ד', למקום לסוף ד' - כמו במוציא מרשות לרשות?
באבל באמת אינני רואה בזה שום סתירה לדבר, ואדרבא, יש בזה משום ראיה לדבר, דזהו גופא אומרת הגמרא "לגבי דהאי גברא מקום פטור הוא לכו"ע מקום חיוב הוא", כלומר, דבד"א כל המקום מתחלת ד' לסוף ד', מקום חיוב הוא, מפני שכל המקום הוא גורם החיוב, ואע"ג דאם הניח באמצע פטור, זהו מפני שיש בזה סבה נגדית המונעת את סבת החיוב, אבל עכ"פ כשאין סבה נגדית נחשבות כל הד' אמות לגורמי החיוב.
גואי ממה דהגמרא חפצה להשוות את שני הדברים הללו, הנה זהו בגדר קל וחומר לפי הס"ד, דמה ברה"ר של הדרך הוא גורם החיוב ואפילו הכי לא איכפת לן מה באמצע אי מנח ליה פטור, כ"ש במוציא מרשות לרשות, דכל החיוב הוא בעד העקירה והנחה לבדה, דלא איכפת לן מה דבאמצע הוא מקום פטור.
דולפי ההלכה דהמוציא מחנות לפלטיא דרך סטיו חייב - וגם בן עזאי דפוטר, הוא רק מטעם דמהלך כעומד דמי, ע"כ דגורמי החיוב אינם אלא העקירה וההנחה, והבינתיים משמש רק בתור אמצעי, וע"כ לא איכפת לן מה דזה הוי מקום פטור, לא כן ברה"ר, דבעינן שיהיה כל המקום מקום חיוב.