מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — ד; סבה אריכתא 14
אוציור שכזה יש לנו ג"כ בשומרים, דהסבה העיקרית לחיובם הוא אי-השמירה, אבל גם זהו מעין סבה אריכתא בזמן, דמהתחלת אי השמירה עד הפסדו של החפץ לגמרי - ימשך ג"כ איזה זמן, וממילא, לפי דברינו הנ"ל, גם שם נחשב כל הזמן לסבה הגורמת ולא דוקא הרגע האחרון לבד.
בובזה תסולק קושיא גדולה שהקשה הש"מ בב"ק (נ"ו ע"ב), בכל מקום שנעשה היזק ניכר אצל השומר ויכול לומר הרי שלך לפניך, שיופטר אח"כ אפילו אם נאבד השור, ואפילו אם הזיקו בידים, דמאיזו סבה אפשר לא לחייבו, מצד ההיזק שאינו ניכר הא יכול לומר הרי שלך לפניך, ומצד ההיזק ניכר שאחרי כך גם כן יופטר, דאז הרי לא הפסידו מידי?
גוזה לשון השמ"ק שם: "ואומר רבי, דאפילו מת השור בבית שומר כדרכו לאחר גמר דין לר' יעקב, או שאבדו או אפילו הרגו שומר ואבדו בידים לאחר גמר דין פטור הוא אפילו בשגזלן בכה"ג חייב, דגזלן הוא שנתחייב בהשבת גזילה ואין כאן השבה, אבל שומר למה יתחייב באבדו בידים והלא לא היה שוה כלום, ואם כן, אפילו לא החזירו שור לבעליו פטור הוא, כיון שנגמר דינו. והא דנקט ר' יעקב אפילו משנגמר דינו החזירו מוחזר, בלא החזירו נמי פטור כדפרשתי, והחזירו לאו דוקא, אלא איידי דנקט ר' יעקב החזירו נקט נמי איהו בהאי לישנא. שוב חזר בו רבי מפירושו זה, דע"כ לא מיפטר שומר אם לא החזירו, כדמוכח לקמן בפרק מרובה דנחשב לדבר הגורם לממון כשנגמר דינו בבית שומר וגנבו גנב מבית שומר".
דואמנם, אין שום ספק בזה שדעה זו, שהביא הש"מ, היא דעה מוטעת לגמרי, ואם לא החזיר השומר אחרי שנגמר דינו הוא חייב בודאי ומכש"כ כשאבדו בידים, אבל עכ"פ השאלה היא שאלה: מאיזה זמן היא סבת החיוב, הלא אי אפשר לחייבו באופן שכזה לא על תחלתו, עד שנעשה ההיזק לאינו ניכר, ולא על סופו, על שנאבד, אחרי שכבר נעשה בזה היזק שאינו ניכר כנ"ל.
האבל לפ"ז מבואר היטב, דגם זה נכנס בכלל סבה אריכתא, או סבה הנמשכת, ומתחילת אי-השמירה מתחלת סבת החיוב, אלא שכל זמן שלא נעשה בזה היזק ניכר לא נשלמה הסבה, וע"י היזק הניכר באה השלמת הסבה, כנ"ל.
וואמנם, לפי ההוה אמינא של הש"מ הנ"ל, היה אפשר לבאר שיטת הטור, דפוסק לפי גירסת הלבוש, כשישראל מפקיד חמצו אצל ישראל חברו, דעובר עליו המפקיד ולא הנפקד (בסי' ת"מ), ותמהו כולם, דאמאי לא יעבור גם המפקיד וגם הנפקד, המפקיד מצד שהוא שלו והנפקד מטעם שהוא גורם לממון? אבל לפ"ז היה מיושב דכל הגורם לממון הוא מצד "דאילו מיגנב או מיתבד בעי לשלומי ליה" לפ"ז, הרי אם יגנב ואם יותבד בפסח לא יצטרך לשלם ליה במקום שהמפקיד הוא ישראל, ורק כשהמפקיד הוא עכו"ם שטרם שנגנב או נאבד לא נעשה כלל אפילו היזק שאינו ניכר רק אז הוא נחשב גורם לממון, אכן, פי האמור, כל השיטה הזאת היא שיטה מוטעת לגמרי.
זוזהו באמת הגדר של "תחלתו בפשיעה וסופו באונס" דחייב, שגם שם יש לשאול אותה השאלה, מהי סבת החיוב, אם הפשיעה, הלא כל זמן שהדבר הנפקד הוא בעין אי אפשר לחייבו ואחרי כך הלא הוא יפטור מטעם אונס? אלא שגם זה נכנס בתור סבה אריכתא, שנמשכת מתחלתה, תחלת הפשיעה, עד הסוף.