מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — ד; סבה אריכתא 17
אובזה אולי אפשר לתת טעם גם מה דמ"ע דתשביתו בחמץ נוהגת בנשים, כמבואר בס' החינוך (מצוה ט') ועי' בשאג"א שהאריך בזה ועמד ע"ז מדוע חייבות נשים, הלא מצות עשה שהזמן גרמא היא? ולפ"ז אפשר לומר דגם שם לא הזמן הוא סבת החיוב, אלא החמץ, והזמן משמש ג"כ כאן רק בתור בשעת, שבשעת שבעת ימי הפסח צריך להיות החמץ מושבת.
בואמנם, זה נכנס כבר למדה של "שתי סבות", כי יש כאן סבה של מציאות - החמץ וסבה של זמן - ימי הפסח, והספק נופל: אם הזמן הוא הסבה העיקרית, והמציאות, החמץ, משמשת כאן רק בתור נושא הסבה, כלומר, שמפני שהוא פסח אתה מחוייב להשבית את החמץ, או להיפך שהמציאות, החמץ, זוהי הסבה, והזמן משמש רק בתור בשעת, כלומר, שמפני שזהו חמץ אתה מחוייב לשרוף אותו בשעת הפסח.
גויש לומר שבזה היא המחלוקת של הרמב"ם והתוס', אי הלאו דב"י וב"י נחשב ללאו הניתק לעשה, שדעת התוס' בפסחים (כ"ט ע"ב) דה"ל לאו הניתק לעשה ובשביל כך פסק הר"י ש"המשהא חמץ בפסח ודעתו לבערו אינו עובר באותה שהיה", והרמב"ם, כידוע, סובר דאין זה לאו הניתק לעשה ופסק דקונה חמץ בפסח או חמצו בידים דלוקה (בפ"א מהלכות חמץ ומצה הלכה ג'), ונימא דהתוס' סברי כצד השני, וממילא המצוה היא רק חד-פעמית, ואין הבדל בין אם שורף את החמץ בערב פסח או בתוך הפסח אלא רק בנוגע ללאו, שאם שרף בתוך הפסח עבר בלאו עד השריפה, אבל בנוגע לעשה אין שום נ"מ, וממילא גם הלאו אינו לוקה, דה"ל לאו הניתק לעשה, והרמב"ם סובר כהצד הראשון, וממילא בכל רגע ורגע של כל ימי הפסח מתחדשת המצוה כמו שמתחדש הלאו, ואם גם שורף בפסח, הנה ס"ס מה שעבר אין להשיב, ולא דמי למצות שלוח הקן או השבת הגזלה, דשם המקור של לאו הניתק לעשה, כי שם בודאי המצוות הן רק חד פעמיות.
דואם נימא כצד השני, שהזמן משמש כאן רק בתור "בשעת" כנ"ל, יובן מאליו לפי הנ"ל מדוע לא נכנסת המצוה של תשביתו בסוג המצוות של הזמן גרמא, כי כאן משמש הזמן לא בתור גורם אלא רק בתור בשעת.
הוגם זה נכלל בחלוקו של הריטב"א הנ"ל, שיש הבדל בין מצוה דנפשיה ובין מצוה שעל אחרים, כי בראשונה, במצוה דנפשיה התלויה בזמן אין סבה אחרת רק הזמן, אבל במצוה שעל אחרים כבר יש עוד סבה, כנ"ל.
ווכהאי גוונא יש לומר במ"ע דשביתת בהמתו בשבת והמצוה של שביתה בשביעית, כמו, למשל, חרישה שאין ע"ז לאו רק עשה לבד, שגם ע"ז יש שאלה, מדוע הנשים חייבות הלא מ"ע שהזמן גרמא הן? אכן, גם שם שייך הסברו של הריטב"א הנ"ל, דגם שם אין המצות בגופו של האדם אלא היא נוגעת לאיזה גופים אחרים, לבהמה או לשדה, ובאופנים שכאלה, עצם הסבה היא הגוף שע"י תתקיים המצוה, כלומר, הבהמה והשדה שגם הן זקוקות לשביתה, והזמן משמש לנו כאן ג"כ רק בתור "בשעת", כנ"ל.