מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — ה; שתי סבות המתנגדות זו לזו 3
אאכן הצד השוה שבכולם, שאינם מכוונים נגד הסבה אלא נגד המסובב, כמו למשל, בטומאה בצבור שבין אם אנו אומרים שדחויה היא בצבור ובין אם אנו אומרים שהותרה היא בצבור, הנה סבת הטומאה בודאי שלא נסתלקה, והמחלוקת היא רק בטעמו של דבר שהסבה אינה מביאה את המסובב למנוע את העבודה הצבורית, אם זהו מטעם דחיה או מטעם היתר וכן לענין עשה דוחה ל"ת וכדומה.
בובזה יובן לנו הסבר הדברים בתירוץ הקושיא של התוס' בסוגיא ד"עליה" ביבמות אי עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת אי לא, שהקשו, דאמאי לא נילף ממצות יבום גופא שיש בזה ל"ת שיש בו כרת, הל"ת של אשת אח? אכן, לדברינו הנ"ל כבר התירוץ מובן מאליו, כי לא רק שאין זה בסוג דחוי אך אין זה ג"כ בסוג היתר, דכאמור היסוד גם לדחוי וגם להיתר הוא שיש שתי סבות המתנגדות זו לזו, אז אחת מהסבות הללו או שדוחה את המסובב מהסבה השניה או שמסלקת את המסובב הנ"ל לגמרי. נקח, למשל, יבום של אחות אשה אפילו אם נימא דעשה דוחה ל"ת שיש בו כרת, הנה יש כאן שתי סבות המתנגדות זו לזו, אשת אח בלי בנים זו היא סבה למצוה, מצות יבום, אחות אשה זו היא סבה לאיסור, ואם אנו באים בזה מצד דחוי, אין זאת אומרת, שאין הסבה לאיסור, דהלא אי אפשר להכחיש את המציאות. אלא שהסבה של המצוה מתגברת על הסבה של האיסור לדחות את המסובב ממנה, אבל במצות יבום גופא, הלא אין כלל שתי סבות המתנגדות זו לזו, אלא אדרבא רק סבה אחת המתחלפת גם לאיסור וגם למצוה, כלומר, שכשם שאשת אח עם בנים היא סבה לאיסור, כך אשת אח בלי בנים היא סבה למצוה.