מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — ה; שתי סבות המתנגדות זו לזו 13
אובהנחתנו זו, דכל סבה שיסודה הוא בדבר אחר הנה כל רגע ורגע נחשב לסבה חדשה, יאיר לנו אור נוגה בסוגיא בנדרים (כ"ט ע"א) לענין קונמות וקדושת הגוף דלא פקעו בכדי, שכל הראשונים עמדו ע"ז איך יתכן לומר שקונמות לא פקעה בכדי הלא כמה משניות הן נגד זה, כמו דתנן קונם יין שאני טועם אינו אסור אלא עד שתחשך; שנה זו - אסור בכל השנה; חודש זה - אסור בכל החודש? ומהא דתנן קונם ביתך שאני נכנס מכרו או נתנו לאחרים או שמת והוריש לבנו מותר ליכנס בו? וכתב על זה "דשמא לא איתניא האי דינא דלא פקעה קדושה בכדי, אלא לענין מקדיש דבר שלו ליום אחד דההוא יומא חל עליו הקדש לגמרי ואסרינן אכולי עלמא לבד מגבוה, הלכך, כיון דחייל כולי האי לא פקע בכדי, וכן במקדש אשה ואמר לה, היום את אשתי בלבד, לההוא יומא מיהו הוי הקדש לכו"ע ואסורה לכל בר מדידיה, הלכך, כיון דתפסי כולי האי לשעה לא פקעה בכדי, ודכוותה אמרינן באומר ככרי זה אני אוסר לכל העולם היום, דכיון דחייל עליה איסורא לכו"ע היום לא פקע בכדי, אבל באוסר אותו על מקצת בני אדם ולשאר בני אדם אשתאר חולין, לא נאסר להם כלל, וכן באוסר דבר של אחרים עליו, דלדידיה בלבד הוא דאיתסר, ולכו"ע שרי, ולא חייל איסורא כולי האי, כי מטי זמנא פקע בכדי, ואפילו באוסר דבר שלו על אחרים, לכל בני העולם, כיון דלא אסריה אנפשיה ואשתאר תוך זמן איסורו לאחרים בהיתר, אלו דין הוא דפקע בכדי, ולא דמי לאשה דלדידיה שריא היום, ואפ"ה לא פקע בכדי? דהתם לא הוי הקדש לאיתסור אגבוה כלל, וכן הדין בהקדש שיהיה לשם, ואילו היה אסרו לשם לאו הקדש הוא כלל, הלכך לכל מי שהוא ואפשר ליאסר הקדש כבר נאסר לגמרי דהיינו לזרים, וכן באשה אין שם אישות אלא להתירה למקדש ולאוסרה לאחרים ואינו משום איסור אישות כלל שתהא אסורה למקדש, ואילו בא לאוסרה אפילו לעצמו לאו אשת איש היא כלל, הלכך לאינשי דעלמא, שהוא בא לאסור, כבר חל האיסור היום לגמרי ומש"ה לא פקע בכדי, אבל הכא, באוסר ככר זה לכל העולם זולתו, אפשר היה וראוי לאוסרו אף על עצמו והוה חייל ומתפיס איסורא שפיר, וכיון דלא אסריה אנפשיה לא חייל לגמרי חתיכה זו איסור ולהכי פקע בכדי".
בוהנה אחד מן האחרונים חפץ לחדש מזה, דלר"א, דיכול לקדש בשיור חוץ מפלוני, יכול בכה"ג להתנות ג"כ שהקדושין יהא רק לזמן, ומובן שקשה עוד לחדש חידוש כזה שזהי מילתא דתמיהא לגמרי?
גאבל באמת הצעת הדברים לדברינו כך הוא: דהנה אע"פ שהנחה מוסכמת היא שנדרים הוא איסור חפצא, אבל ס"ס כל סבת האיסור בנדר היא רק מה שעובר ע"י את הלאו של לא יחל דברו, ולא כמו הקדש שלמבד האיסור של לא יחל דברו שישנו גם בו, יש גם איסור הקדש, ובכן יש שם גם סבה עצמית לאיסור, משא"כ בנדר, כיון שס"ס אין שום סבה עצמית לאיסור, אלא רק שע"י עברת הנדר הוא עובר על לא יחל דברו, הנה כל סבת האיסור היא רק מצד דבר אחר, וכיון שהנחנו דכל סבה הבאה מחמת דבר אחר, הנה כל רגע ורגע נחשב לסבה חדשה, הרי לכאורה מה ענין קונמות לקדושת הגוף בנוגע לכלל של "לא פקע בכדי", דבשלמא בקדושת הגוף, שיש בה רק סבה אחת הנמשכת לעולם, אפשר להגיד שכבר אין ביכולתו להגבילה באופן זמני, אבל בנדר שבין כך ובין הסבה מתחדשת בכל רגע ורגע, וגם אם מתנה סתם בלי הגבלה זמנית ג"כ האיסור לעולם הוא, מפני שזהו כאילו קיבל עליו בכל רגע ורגע איסור חדש, וממילא מי יעכב עליו שלא יתנה גם לזמן?
דאלא דאיסור חפצא שבנדרים הוא ג"כ מצד הקבלה, דס"ס, כיון דמהות הנדר היא איסור חפצא הרי כשאומר בלשון נדר הוא מקבל שיהיה הדבר אסור עליו כאיסור חפצא.
הומטעם זה ג"כ יש מעילה בקונמות, אע"פ דעצם המעילה בא מצד ההנאה בהקדש, וכאן הלא אין עצם הדבר קדוש, אך גם זה מונח בקבלה שכל הדינים שיש באיסור חפצא יהיה גם בזה.
וויוצא מזה, דאע"פ, שכאמור, שוה קונם להקדש גם בזה שאמרינן שלא פקע בכדי, אבל הטעמים שונים לגמרי, בהקדש מצד שיש בזה קדושת הגוף, ומהותו של קדושת הגוף היא בזה, שאינו תלוי בזמן ואי אפשר שיפקע באיזה זמן שהוא, אבל בקונמות אינה נמוק הזה, דס"ס, כאמור כיון שכל האיסור הוא מצד לא יחל הנה כל רגע ורגע הוא סבה חדשה, אלא בהיות שבזמן שקבל הוא קבל את כל הדינים המסתעפים מאיסור חפצא, הנה גם הדין של לא פקע בכדי הוא בכלל.
זויוצא מזה, שאם למשל אמר קונם ככר זה היום, אע"פ, שכאמור, לא פקע בכדי ואם גם יאכלנו למחר הוא עובר בבל יחל, אבל העברה איננה בזה שהוא אכל ביום המחר, שהרי סוף סוף לא קיבל עליו איסור למחר, אלא שע"י זה שהוא אוכל למחר לא קיים את דבריו בזה שאסר את הככר היום, כי האיסור היה איסור קונמות, עם כל הדינים המסתעפים מזה, וזהו ג"כ מסתעף שהדבר אינו מתבטל לעולם.
חוממילא צדק הריטב"א, שזה לא שייך רק במקום שהקונם היה בלי שום הגבלה, כמו הקדש שג"כ אי אפשר שיהיה שמה איזה הגבלה מאחרי שזהי קדושת הגוף, אבל במקום שיש איסור חפצא, הרי לכתחילה לא קיבל על עצמו איסור חפצא החלטי, אך ורק מעין איסור חפצא ובשביל זה אין גם למנוע הגבלה בזמן.
טאכן, כ"ז שייך רק בקונמות, שכאמור סבת האיסור הוא ס"ס בדבר אחר, וכל רגע הוא סבה חדשה, אבל בהקדש ממש או בקדושין שבודאי האיסור שבהם הוא מחמת סבה עצמית, שלא נימא כשימעול מההקדש או כשיבוא על אשת איש, שכל האיסור הוא רק מחמת עברת הדבור של הרי זה הקדש או של הרי את מקודשת, הנה אף לר"א החידוש הוא רק שיכול לשייר בנוגע לאיזה איש ולומר "חוץ מפלוני", אבל שיור בזמן אי אפשר מטעם "קדושת הגוף לא פקע בכדי".