מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — ה; שתי סבות המתנגדות זו לזו 14
אועוד דוגמא להנחה הנ"ל, בההבדל שבין סבה עצמאית ובין סבה הבאה מחמת דבר אחר: הנה אמרינן במנחות (כ"ד ע"א) "תנן התם בשר עגל שנתפח ובשר זקנה שנתמעך משתערין לכמות שהן - וכו' - ור"ש ב"ר ור"ל אמרו משתערין לכמות שהיו", ובתוס' שם הקשו "תימא דבריש המצניע (צ"א ע"א) בעי רבא, הוציא חצי גרוגרות לזריעה ותפחה ונמלך עליה לאכילה מאי, ומה קמב"ל, כיון דאפילו תפחה ונמלך עליה לאכילה פטור דליכא שיעורא בשעת ההנחה משום דתפחה לא מחייב טפי, דהא אפילו עבד עקירה והנחה בחדא מחשבה אפילו לאחר שתפחה פטור דלכמות שהיו משערינן מדאורייתא?" אכן, לפ"ז ההבדל הוא פשוט, דנבלה היא סבה עצמותית, ובכן עיקר הדבר בא בהתהוותה של הנבלה ואח"כ הזמן הוא דבר הנמשך, שנמשך האיסור מהתהוות הסבה, ובשביל כך גם בנוגע לשיעורים אנו משערין לכמות שהיא, לא כן בשבת, שסבת האיסור היא בדבר אחר, מה שהאדם צריך לנוח בשבת וכשהוא עושה מלאכה אינו נח, ובזה, כאמור, כל רגע ורגע הוא סבה חדשה לא שייך בזה לשער כמות שהיו, כי האיסור איננו במה שהיה, אלא כל רגע ורגע אסור מההוה שלו.
בוזה יוסיף לנו טעם לשבח בדעת הרמב"ם דספיקא דרבנן לקולא הוא אף במקום שיש חזקת איסור (עי' בש"ך יו"ד סי' ק"י בדיני ס"ס ס"ק כ') אע"פ שהוא סובר, כידוע, שעל כל איסור דרבנן עוברים עליו איסור דאורייתא, איסור של "לא תסור"?
גמשום, דכפי מה שביארנו במק"א, ההבדל בין איסור דאורייתא לאיסור דרבנן הוא בין "איסור גופו גרם לו" ובין "איסור דבר אחר גרם לו", כי ה"לא תסור" אינו אוסר את עצם הדבר, אלא רק במה שהוא סר מדבריהם מעין ציור של כבוד אב ואם.
דונוסף לזה את מה שהנחנו כבר בכמה מקומות, דלשיטת הרמב"ם כל גדר חזקה הוא איננו במובן הרגיל שאנו מניחים את הדבר כפי שהיה מקודם, אלא שתמיד נשאר אותו הצד של העדר הסבה, וא"כ, חזקת איסור שייכת רק באיסור דאורייתא, שכיון שנתהוה האיסור כבר אנו צריכים לסבת היתר שתסלק את האיסור. ואם אין סבת היתר אז ע"י העדר הסבה נמשך האיסור ממילא, כמו, למשל, "בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה", משא"כ באיסור דרבנן, שמכיון שזהו בכלל איסור "דבר אחר גרם לו", הנה כל רגע ורגע זהו סבה חדשה לאיסור, הנה לא שייכת כלל בזה חזקת איסור, דכאן באופן של העדר הסבה הרי אדרבא הדבר מותר.