מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — ה; שתי סבות המתנגדות זו לזו 18
אועי' בשאג"א (סימן צו) שמתקשה בטעמו של דבר דאין יוצאים ידי חובת מצה בדברים האסורים, שלדעת הרמב"ם הוא מטעם מצוה הבאה בעבירה, והוא מקשה דאמאי לא נימא כבכ"מ דאתי עשה ודחי ל"ת, בשלמא בכל מצוה הבאה בעברה כמו "הרי שגזל סאה של חטין וכו' שאין זה מברך אלא מנאץ", שאי אפשר לבוא בזה מטעם אתי עשה ודחי ל"ת, משום דלאו בעידנא דמעיקר לאו מקיים עשה, אבל בנ"ד שבעידנא הוא, הדרא קושיא לדוכתה? והוא מדחיק, דבכל הפרטים שהמשנה בפסחים (ל"ה ע"א) מפרטת דלא יוצאים במצה, כמו טבל ומעשר שני והקדש שלא נפדו, בכולם אי אפשר לבא בזה מצד עשה דוחה ל"ת, כי בטבל יש מיתה בידי שמים ואין עשה דוחה ל"ת שיש בו מיתה. וכן במעשר שני שלא נפדה יש בזה עשה ול"ת, ל"ת דכתיב לא תוכל לאכול בשעריך, והעשה מה שכתיב "כי אם לפני ד' אלקיך תאכלנו", והקדש שלא נפדה, הנה כמו שלא יוצאים במצה גזולה ה"נ בהקדש הרי יש בה משום גזל, דמה לי גזל הדיוט, ומה לי גזל גבוה, אך הוא בעצמו סותר את זה, דבהרמב"ם גופא לא נזכר בשום מקום שיש במעשר שני גם עשה וכן בהקדש שלא נפדה לפי האוקימתא בגמרא גופא "לעולם שנפדה ומאי שלא נפדה לא נפדה כהלכתו, כגון שחללו ע"ג קרקע ורחמנא אמר ונתן הכסף וקם לו" הרי אין בזה כלל משום גזל? ובכן הדרא קושיא לדוכתה?
באך באמת התירוץ ע"ז אנו מוצאים ברמב"ם גופא, בפירוש המשניות שלו בנדרים על אותה המשנה גופה שהוסיף ע"ז את הדברים הללו "ואמרו בנדרים אסור, לפי שהוא אוסר גוף הדבר שלא יתקיים המצוה אלא בהיותו דבר מותר - וכו' - כמו מי שלא ימצא בליל הפסח רק מצה שהיא אסורה עליו באכילה, כגון שתהיה טבל, או הקדש, שאסור עליו באכילתן לפי שהוא מצוה הבאה בעבירה", ורמז בזה הרמב"ם דבר גדול, שכל הכלל של עשה דוחה ל"ת הוא רק בל"ת שכאלה שהם בפעולה, וממילא זהו בכלל איסור דבר אחר גרם לו, ולא בל"ת שכאלה שהמה בחפצא, אפילו אם עצם האיסור איננו רק איסור גברא אך כיון דהסבה סבת האיסור היא בחפצא והמה בכלל "איסור גופו גרם לו" אין בזה הכלל של עשה דוחה ל"ת.
גובשביל כך הרכיב הרמב"ם כאן את שני הדברים, נדר על מצוה ואיסור טבל והקדש לענין מצה ביחד, כדי להדגיש שבכל הדברים הללו אין הכלל של עשה דוחה ל"ת.
דואמנם בכל המקומות שאנו מדברים לענין עשה דוחה ל"ת, כמו למשל כלאים בציצית, מילה והקרבנות הדוחות שבת וכדומה, ואפילו אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט שמדאורייתא אתי עשה ודחי ל"ת, בכל הדברים הללו אין הסבה בעצם הדבר האסור אלא בהאדם, שזהו ג"כ לא בכלל "איסור גופו גרם לו" אלא בכלל "איסור דבר אחר גרם לו", וכה"ג כל העריות הבאות מחמת קורבה דאחות אשה וכדומה, שג"כ אין איסור בהנשים גופא אלא רק הקורבה של האדם אוסר, ובשביל כך גם בזה היתה הוה אמינא שהעשה של יבום ידחה את הל"ת, כי כל אלו הם בכלל שתי סבות המתנגדות זו לזו בנקודה אחת, בהגברי כנ"ל, אבל מעולם לא יעלה על דעתנו למשל שמצות יבום תדחה את איסור נדה, מפני שזה לא נכנס בכלל שתי סבות המתנגדות זו לזו, כי סבת היבום היא בהיבם, וסבת איסור הנדה היא בה.
הוכה"ג במצות מצה שלא יוצא בטבל והקדש וכדומה, שסבת החיוב של מצה היא בהאדם וסבת האיסור היא בהמצה גופה.
וועי' ביבמות (כ' ע"א) על המשנה שמה באלו שחולצות ולא מתיבמות "אלמנה לכה"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל" וכו', שמקשינן בגמרא "קפסיק ותני ל"ש מן הנשואין ול"ש מן האירוסין בשלמא מן הנשואין - וכו' - אלא מן האירוסין ל"ת גרידא הוא יבא עשה וידחה ל"ת", ולכאורה מדוע לא מקשה הגמרא ממזרת לישראל שמכאן הקושיא עוד יותר חזקה? אם כהנ"ל, שבאופנים שכאלו לא שייך לבוא בזה מצד עשה דוחה ל"ת כנ"ל.
זואמנם נשאר לנו רק לבאר את דברי הירושלמי שהובאו בתוס' קידושין (ל"ח ע"א) שהקשה "למה לא אכלו - בנ"י כשנכנסו לארץ - מצה מחדש, יבא עשה דבערב תאכלו מצות וידחה ל"ת דחדש? - ומתרץ דאין עשה דקודם הדבור דוחה ל"ת לאחר הדבור", ולפ"ד הרי הקושיא מעיקרה ליתא, כי כשם שלא יוצאים במצה של טבל כך לא יוצאים במצה של חדש? אך גם מזה אין סתירה, דחדש שאני לפי ההלכה דקי"ל שהאיר המזרח מתיר אף בלי הבאת העומר כמבואר ברמב"ם (פ"י מהל' מאכלות אסורות הלכה א'), באופן שאיסור חדש אין זה רק איסור זמני וכל איסור זמני כבר אין זה בכלל "איסור גופו גרם לו", דבכלל כל דבר שבגוף בלתי ניתן להגבלת הזמן, כמבואר בר"ן נדרים (כ"ט ע"א), ובכלל לפי הסברנו הנ"ל, דבכל דבר שאיסור דבר אחר גרם לו הנה כל רגע ורגע משמש לנו בתור סבה חדשה, וה"נ בכל איסור זמני בודאי שכל רגע ורגע הוא בתור סבה חדשה, הסבה מה שעדיין לא בא מן ההיתר, ובשביל כך רק באיסור חדש אפשר לבא מצד עשה דוחה ל"ת אבל לא בשאר האיסורים.
ח[ועי' מה שכתבנו באות י"ב בההבדל שבין ט"ו נשים הפוטרות צרותיהן ובין אשת איש, אך כמובן שאין בזה סתירה, דס"ס עריות של קורבה אי אפשר לכלול לגמרי בסוג של "איסור דבר אחר גרם לו", אך מאידך גיסא ג"כ יש הבדל ביניהם ובין האיסורים שהמה בכלל "איסור גופו גרם לו", באופן שס"ס אפשר להגיד כי באיסורים מסוג האחרון אין בכלל הדין של עשה דוחה ל"ת].