מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — ה; שתי סבות המתנגדות זו לזו 30
אוהנה בקה"י למהרי"ט אלגזי עמד על זה לבאר את ההבדל בין הדברים שישנם גם בשותפות, כמו תרומה, מעשר, פאה, בכורים, בכורות, ראשית הגז, מזוזה, ציצית, מעקה וכדומה. שבכולהו הלכה כרבנן ולא כר' עולא, זאת אומרת, שכולהו איתנייהו בשותפות, כמבואר בחולין (קל"ה ע"א), ואילו באתרוג אין בשותפות, וגם בסוכה לולי הרבוי המפורש גם כן לא היו יוצאים בסוכה של שותפות, ומהי ההגדרה המבדלת ביניהם?
באכן, ההגדרה בזה היא ג"כ על היסוד של שתי סבות המתנגדות זו לזו, שמזה אנו באים ג"כ להנחה זו, שבכל האופנים אי אפשר לנו להוציא משתי סבות המתנגדות זו לזו שני מסובבים מתנגדיים בבת אחת.
גוזהו ג"כ היסוד של "שני שבילין אחד טמא ואחד טהור, והלכו בהם שני בני אדם, שאם באו לשאול זה אחרי זה שניהם טהורים, ואם באו לשאול בבת אחת שניהם טמאים" (כתובות כ"ז ע"א), כאן יש שתי סבות המתנגדות זו לזו, סבה אחת לטהרה וסבה השניה לטומאה, ואם אנו מטהרים את שניהם, הרי גם המסובבים מתנגדים זה לזה, ובכל זאת בזה אחרי זה אין אנו מדקדקים על הסתירה, אבל בכל האופנים אי אפשר להוציא את שני המסובבים המתנגדים הנ"ל בבת אחת.
דוזהו היסוד ג"כ במה שתירצו הראשונים בשיטה מקובצת ב"מ ריש פרק המפקיד שהקשו בכלל, מדוע לא יהיה שייך הכפל להשומר מטעם גורם לממון אפילו בלי ש"שילם ולא רצה לשבע"? והתירוץ הוא, דעד כאן אנו אומרים שמשלמים כפל למי שהוא גורם לממון, כשאין בעלים על הכפל הזה, למשל, בגונב קדשים שחייב באחריותם, שלההקדש אין כפל, אבל כשיש בעלים גמורים על הכפל, הנפקד, לא שייך לשלם להמפקיד.
הובאמת זהו כלל גדול בגורם לממון, ובשביל כך אנו מוצאים בפסחים לענין גורם לממון בב"י וב"י אנו מדברים תמיד כשקיבל פקדון מיד נכרי, וכשקיבל פקדון מיד ישראל, לפי שיטת הרא"ש דמהפקיד עובר, הנה הנפקד אינו עובר (עיין בטור או"ח סי' ת"מ לפי גרסת הלבוש שם).
ווכולם שואלים, מדוע לא יעברו שניהם גם המפקיד וגם הנפקד, המפקיד מצד שלו והנפקד מצד גורם לממון? אכן זו היא הנותנת, דרק כשקיבל פקדון מיד נכרי, דלדידיה, להנכרי, אין כלל האיסור של ב"י אז אפשר להשתמש בהגורם לממון לענין הנפקד, וכן לשיטת הגאונים, דהמפקיד אינו עובר בב"י, אז אפשר שוב לחייב את הנפקד בב"י מצד גורם לממון כנ"ל, אבל לשיטת הרא"ש דהמפקיד רק עובר בב"י, אז אי אפשר להטיל זאת גם על הנפקד.
זובזה אפשר לתרץ גם קושית הקצוה"ח בב"ק (צ' ע"א) שמקשה: מדוע לר"מ, דס"ל קנין פירות כקנין הגוף דמי, הדין שבמוכר עבדו לאחר ופסק עמו עמ"נ שישמשנו שלשים יום, שהמוכר ישנו בדין יום או יומים ולא הלוקח, כיון דר"מ ס"ל גורם לממון כממון דמי, וכל דבר שעכשיו אינו ממון ולאחר זמן יהיה ממון נחשב גם עכשיו לגורם לממון, כמבואר בפסחים (כ"ט ע"א), וא"כ יחשב להלוקח גם בזמן השלשים יום כגורם לממון?
חאכן גם שם אפשר להשתמש בהנחה הנ"ל, דאי אפשר לחשוב לממון לשני בני אדם ביחד ולענין פרט אחד. וכמובן, שזה לא דמי להא דאמרינן שם "ר' יוסי אומר, שניהם ישנם בדין יום או יומים, זה מפני שהוא תחתיו וזה מפני שהוא כספו". כי טעמו ונמוקו עמו, שלכל אחד יש סבה מיוחדת, לזה סבה של תחתיו וזה סבה של כספו, ובפרט לפי מאי דמסיק שם "מספקא ליה אי קנין פירות כקנין הגוף דמי אי לא, וספק נפשות להקל", אבל לפטור שניהם מצד ממון, זה לפי שהוא ממון שלו ממש וזה לפי שהוא גורם לממון, זה אי אפשר.
טוגם שם יש לנו הציור הזה, יש שתי סבות המתנגדות זו לזו, סבה ממונית להבעלים האמיתים, וסבה ממונית למי שהדבר גורם לו ממון, ואלו מתנגדות זו לזו, כי ממונו של אדם, זאת אומרת, דבר המיוחד רק לאדם אחד, ואע"פ שבכלל כל סבה כשהיא לעצמה מוציאה את המסובב, וע"כ נחשב בודאי הדבר לממונו של הבעלים ולממונו של זה שגורם לו ממון, אבל בד"א, כשאנו לא דנים בפרט אחד ועכ"פ לא בזמן אחד, אבל אי אפשר להשתמש בשני המסובבים יחד גם בפרט אחד וגם בזמן אחד.
יואותו הציור הוא גם כן בכל הענינים הנוגעים לשותפות, דכל הענינים שפרטנו שישנם גם בשותפות, אע"פ שבעינן בכולהו שיהיה בכלל "לכם", מפני שכאמור, שהגדר שותפות הוא כולו לזה וכולו לזה, ואע"פ שיש כאן סתירה בהסבות, אבל הלא אנו מוצאים מזה רק מסובב אחד, כמו, למשל, תרומה, מעשרות, בכורים, מעלה, מזוזה וכדומה, שס"ס אין בכל אלו שני חיובים מצד שותף זה ומצד שותף השני אלא רק חיוב אחד, אבל לענין אתרוג וסוכה, דאם נגיד שכל שותף יוצא בזה מטעם דלכל שותף יש כולו, הרי אנו באים להוציא שני מסובבים המתנגדים זה לזה בפרט אחד ובזמן אחד, וזה אי אפשר, בשלמא אי היינו אומרים יש ברירה, הרי שוב אין סתירה דאנו מחלקים את הזמנים, ואנו אומרים שכל אחד בזמן שמושו הוא שלו, אבל אם אין ברירה, שוב לא יתכן כנ"ל.
יאוזהו שאמרנו, שאי אפשר להוציא משתי סבות המתנגדות זו לזו שני מסובבים בפרט ובזמן אחד.