מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — ה; שתי סבות המתנגדות זו לזו 29
אאם שתי סבות מתנגדות זו לזו שאחת מהן צריכה להביא לידי מסובב חיובי והשניה למסובב שלילי, אז, כמובן, נשאר אותו הצד השלילי. אכן אם שתי הסבות המתנגדות הן שתיהן סבות חיוביות, אז, כמובן, אם אחת מהן קודמת להשניה הנה לו משפט הבכורה והיא מבטלת את השניה הבאה אחריה.
באבל אם שתיהן באות בבת אחת, אז הן מבטלות זו את זו ואי אפשר להשתמש בהמסובבים שלהן.
גדוגמא לדברים: המחלוקת של ר' יהודא ור' שמעון לענין בכורות, דר' יהודא סובר דשותפות עובד כוכבים חייבת בבכורה, ור' שמעון סובר דפוטרת מן הבכורה, ואמנם לשיטתייהו אזלי בגדר שותפות עפ"י מחלוקתם בהוריות (ו' ע"ב) אי חטאת השותפין כשמת אחד מן השותפים, דר' יהודא סובר, דלמיתה אזלי ור"ש סובר, דאין חטאת השותפים מתה, שבולט הדבר, דר' יהודא סובר דגדר השותפות הוא מחצית לזה ומחצית לזה, כלומר, דאף לפני החלוקה במציאות הוא חלוק בדין, אלא שכ"ז שלא היתה חלוקה במציאות, משתמש כ"א בכולו, וכשמת אחד מן השותפין וחלקו בחטאת הולך למיתה, ממילא אי אפשר להקריב את כל הקרבן, ור"ש סובר, דגדר השותפות הוא כולו לזה וכולו לזה, כלומר, שלפני החלוקה במציאות אין גם חלוקה בדין, וההבדל בין יחיד לשותפות הוא רק בזה, שהבעלות של היחיד שוללת את הדבר מכל אדם, וכאן נשארה עוד בעלות לאדם שני ולכל אחד מהם חסר רק מה שיש להשני בעלות כמוהו, וממילא בחטאת, כשמת אחד מן השותפין לא שייך למימר חטאת שמתו בעליה אף בחלק מן החטאת, דהבעלים של כל החטאת עדיין קיים, אלא שמקודם חיו שני בעלים ועכשיו יש רק בעלים אחד.
דוגם בכאן לענין בכורות ר' יהודא לשיטתו, ולכן מחייב בשותפות עכו"ם בבכורה, דס"ס חלק הישראל הרי הוא חייב בבכורה, ור"ש לשיטתו דכולו לזה וכולו לזה, ובכן גם כולו לעכו"ם ולכן פוטר.
האכן, אנו מוצאים בחולין (מ"א ע"א) לענין אין אדם אוסר דבר שאינו שלו
ודכשיש לו שותפות בגוה שפיר אוסר, ויש בזה מחלוקת רש"י ותוס', לשיטת תוס' אסור החלק של חברו רק מטעם מדמע, ולשיטת רש"י אסור מטעם עצמו, ולשיטתייהו אזלי, כאשר כבר הארכתי בספרי דרכי משה - דרך הקודש ח"ב (ש"ח פ' י"ד), דשיטת רש"י בשותפות היא דכולו לזה וכולו לזה ושיטת תוס' היא דחציו לזה וחציו לזה.
זאכן עלינו להתבונן מדוע לענין אין אדם אוסר דבר שאינו שלו, הנה בשותפות, כשאנו תופסים שכולו לזה וכולו לזה שפיר יכול לאסור את כולו, ולענין בכורות אנו אומרים, דאם תפסינן גדר שותפות כנ"ל הוא פטור לגמרי מבכורה כשיש לו שותף עכו"ם?
חאכן לפי הנחתנו הנ"ל בשתי סבות המתנגדות זו לזו אתי שפיר, דאמנם גם בשני הדברים הנ"ל, גם לענין אין אדם אוסר דבר שאינו שלו כשיש לו שותפות בגוה, וגם לענין בכורה כשישראל ועכו"ם המה שותפים, הנה יש כאן שתי סבות המתנגדות זו לזו, בבכורה, הישראל הוא סבה לחיוב והעכו"ם הוא סבה לפטור, וכן לענין לאסור כשיש שני שותפים והאחד מכוון לאיסור, הנה הוא סבה לאיסור וחברו, השותף שאינו רוצה בזה, הוא סבה להיתר, וכיון שהנחנו שבזה אנו מסלקין את שתי הסבות יחד, הנה ממילא לענין אין אדם אוסר דבר שאינו שלו, ששם בודאי לא השלו הוא סבה לאיסור, אלא להיפך השאינו שלו הוא סבה להתיר, ודבר של הפקר בודאי יכול לאסור כאשר כבר האריכו האחרונים בזה, והוכיחו דאפילו בדבר של חברו, אם אין הקפדה מצד הבעלים שפיר יכול לאסור. והראי' מהא דאמרינן בע"ז (נ"ג ב') "מדפלחו ישראל לעגל גלו אדעתייהו דניחא להו" - ממילא כאן, כשנשאר הצד של העדר הסבה ולא נחשב גם לשלו וגם לשל אחרים, ממילא נשאר הדבר אסור, משא"כ כאן לענין בכורה, שמבואר בתוספתא וכפי שמביא זה גם המהרי"ט אלגזי, דהפקר פטורה מן הבכורה. ובשותפות של עכו"ם וישראל ביחד אז שתי הסבות המתנגדות זו לזו מבטלות זו את זו, ונחשב כאילו אינו לא של ישראל ולא של עכו"ם, זאת אומרת, בבחינת הפקר, שפיר הוא פטור מן הבכורה.
טועלינו גם כן לחלק בין זה דבכורה ובין זה דטבל, כוונתי להא דתנאי "ישאל ועכו"ם שלקחו שדה בשותפות טבל וחולין מעורבין זה בזה" (גיטין מ"ז ע"א וע"ב), וגם שם יש מחלוקת רש"י ותוס', לשיטת רש"י לא יוכל להפריש מיניה על אחרים ומאחרים על זה, אבל מיניה וביה יכול להפריש, ולשיטת תוס' אפילו מיניה וביה לא יכול להפריש, דשמא חטה אחת של ישראל וחטה אחת של עכו"ם, ואנו רואים בולט, דרש"י סובר דהגדר שותפות הוא שכולו לזה וכולו לזה, ממילא בכל חטה יש כולה טבל וכולה חולין, וע"כ מיניה וביה יכול להפריש, ותוס' סוברים דחציו לזה וחציו לזה, ובכל חטה יש ספק לאיזה חציו היא שייכת, אבל עכ"פ אפילו לרש"י אנו אומרים, שטבל וחולין מעורבין זה בזה ואין אנו אומרים כנ"ל דכיון דיש שתי סבות המתנגדות זו לזו ישאר הצד השלילי שבהם?
ימשום דשם אין להכריע מה בזה הצד החיובי ומהו הצד השלילי, דבבכור בודאי הנה הקדושה שבו צריכה לסבה של פטר רחם ובלי סבה מיוחדה לקדושה נשאר ממילא הדבר חולין, שזה אינו צריך לסבה אלא זה בא מהעדר הסבה לקדושה, ולא כן בטבל וחולין, שאדרבא אפשר להגיד, שדוקא החולין דרושים לסבה, כי טעם החולין הוא מצד זה ד"יש קנין לעכו"ם בארץ
יאישראל להפקיע מיד מעשר", ובכן אנו דרושים בזה אדרבא לסבת הפקעה.