מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — ו; היוצאים מן הכלל בסבה ומסובב 2
אספק טומאה ברה"י טמא, אע"פ שאפשר שלא נגע בשרץ כלל וכלל, ובכן הלא לא היתה סבה לטומאה, ובכ"ז הוא טמא ודאי, ונופל הספק אם בדינא נחשב כאילו היתה הסבה, ובכן בספק נגע בשרץ נחשב כאילו נגע בשרץ ממש ובספק נגע במת נחשב כאילו נגע במת ודאי, או דבאמת אין אנו חושבים אותו לודאי נגע בשרץ או במת אפילו בדינא, אלא דזהו גופא הוא החידוש, דאע"פ שלא נגע כלל הוא טמא, באופן שהספק גופא מהוה כאן סבה חדשה לטומאה.
בוהנפקא מינא בפרטים שכאלה, ששם בעינן דוקא סבת המציאות ממש, שם כבר אין ודאית דס"ס המציאות היא בספק.
גובשביל כך יש מ"ד בירושלמי, שאין הנזיר מגלח על ספק טומאת מת, מאחרי שאין הטומאה המופשטת, דין הטומאה לבד מביאה לזה שהנזיר יגלח, אלא דוקא טומאת מת לבד וס"ס המציאות של מת היא בספק. (עי' ירושלמי נזיר פ"ח הלכה א').
דוכן היא דעת הרבה ראשונים, שרק על ודאי זונה חייבים מלקות משום טומאה, אבל בסוטה, אם כי הכתוב עשה בזה את הספק כודאי, יש בזה רק משום עשה (עי' ברא"ש יבמות י"א ע"א), שזאת אומרת ג"כ, דאם לכל הדינים נחשבת סוטה כאילו ודאי זינתה, אבל לענין המלקות משום טומאה, שם כבר בעינן את המציאות ממש וזו מוטלת בספק, בשביל כך אין בה מלקות.