מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — ו; היוצאים מן הכלל בסבה ומסובב 3
אובזה אפשר לישב את דברי הרמב"ם התמוהים (בפ"א מה' איסו"ב הלכה כ"ב) שכתב "המקנא לאשתו ונסתרה ובא עד אחד והעיד שנטמאה, והיה בעלה כהן ובא עליה אחרי כך הרי זה לוקה עליה משום זונה, אע"פ שעיקר העדות בעד אחד כבר הוחזקה בו זונה", והראב"ד השיג על זה ומתמה: מדוע לא ילקה משום טומאה, שזהו אפילו באשת ישראל, והמ"מ חפץ להגיד דלדעת הרמב"ם בכלל אין מלקות משום טומאה דה"ל לאו שבכללות, אבל אי אפשר לומר כן, דהרי הרמב"ם פסק בעצמו (בפ"א מהל' גירושין הלכה י"א) דאשה שזינתה תחת בעלה דלוקין עליה משום טומאה, אבל בירושלמי סוטה פרק ו' (הלכה ב') מבואר כדברי הרמב"ם דאינו לוקה בע"א רק משום זונה ולא משום טומאה, ובכן הדרא קושיא לדוכתה: מאי ההבדל בין איסור זונה דלוקין עליה, אף כשיש רק עד אחד ובין טומאה דרק בשנים לוקה עליה?
באבל לפי דברינו הנ"ל, ההבדל בין המלקות דזונה ובין המלקות דטומאה בעד אחד מובן היטב. דהנה יסוד ושורש של דברי הרמב"ם בזה הוא עפ"י דרך הקודש אשר לו, שמחלק בין עיקר הדבר ובין הדבר המסתעף, כלומר, אם עיקר הדבר של העדות בא למלקות, עד אחד אינו נאמן, אבל אם עיקר העדות בא לאיסור אלא שע"י כך מסתעף אח"כ גם מלקות, כמו "אמר עד אחד חלב כליות הוא זה, כלאי הכרם הם פירות הללו, או זונה אשה זו, ואכל או בעל בעדים אחר שהתרה - וכו' - הרי זה לוקה", (לשונו בפט"ז מהלכות סנהדרין הלכה ו'), וטעם הדבר הוא, כמו שאומר בעצמו שם "אינו צריך שני עדים למלקות אלא בשעת מעשה, אבל האיסור עצמו בעד אחד יוחזק", ואגב אורחא אנו רואים שגם כאן בהלכות סנהדרין מזכיר על דבר "זונה אשה זו" וכולל זאת בחדא מחתא עם "חלב כליות הוא זה", שמזה אנו רואים בפירוש, שגם בהלכות איסורי ביאה הנ"ל הוא בא בזה מצד דבר המסתעף, ובשביל כך הוא משתמש גם כאן באותה הלשון "אע"פ שעיקר האיסור בעד אחד כבר הוחזקה בו זונה".
גאבל נחזי אנן, מהו כל עיקר ההבדל בין אם אומר עד אחד פלוני אכל חלב לחייבו מלקות שאינו נאמן, ובין אם אומר חלב הוא זה ואח"כ אכל אחד שהוא כן חייב? בעצם נאמנות המציאות בודאי שאין הבדל, דכשם שאין נאמנות ודאית כשאומר שזה אכל חלב, כך אין נאמנות ודאית ג"כ כשאומר מקודם שזהו חלב ואח"כ אוכל אחד, אלא רק מה שבאופן השני כבר הוקבע הדין שזהו מה שאמר "שהאיסור עצמו בעד אחד יוחזק", כלומר, שאם אין ודאית של מציאות החלב, יש ודאית עכ"פ בדין האיסור, שזהו הלא ודאי שעד אחד נאמן באיסורין, ועלינו להוסיף על זה ממילא את ההנחה, שמלקות של חלב איננו רק בעד המציאות של חלב, אלא גם בעד הדין של חלב, וככה הוא באמת בכל האיסורין וגם הלאו של זונה לכהן בכלל, משא"כ האיסור של טומאה לבעל ולבועל, שבזה הבדילה התורה בעצמה בין המציאות של טומאה ובין הדין של טומאה, שרק באופן הראשון יש מלקות ובאופן השני אין בזה מלקות, הנה רק כשיש שני עדים, שאז הוקבעה הנאמנות על עצם המציאות הוא לוקה, אבל בעד אחד שאנו באים בזה רק מצד דבר המסתעף, שזאת אומרת, שאין ודאית על סבת המציאות של טומאה, אלא רק על הדין של טומאה, זאת אומרת, שהחידוש הוא רק בהמסובב ולא בהסבה, ע"ז אין מלקות, כנ"ל.