מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — ו; היוצאים מן הכלל בסבה ומסובב 5
אאמנם לשיטת הרמב"ן הנ"ל, אם כי בכל העדות שפרטנו בכולם שייך הכלל של "הקמת דבר" כנ"ל, אבל עדיין יוקשה מעדות של בן גרושה או חלוצה, דלפ"ז גם על זה לא נצטרך לשני עדים מן התורה וזה אי אפשר, דהרי בכתובות (ל"ג ע"א) רוצה הגמרא להגיד דכל הדין דמלקות של "לא תענה ברעך עד שקר" מתקיים רק בעדות של בן גרושה או בן חלוצה?
באולם באמת גם זה לא קשה, דמלבד הדין דאין דבר שבערוה פחות משנים, הנה אין בכחו של עד אחד לפסול איזה אדם שהוא, כי הלא בכלל אין בכחו של עד אחד להוציא את הדבר מחזקתו, כמו דאמרינן שעד אחד נאמן באיסורין, דוקא בלא איתחזק איסורא, ואפילו למאן דסובר שנאמן אפילו באיתחזק איסורא, הנה כמו שביארנו שם בספרנו הנ"ל (שם פ' י"ט), שכל היתר הוא במקום פטור בממון, ולפטור לא בעינן גם בממון דוקא שני עדים אפילו במקום שהוא נגד איזו חזקה שהיא, אבל לפסול איזה אדם הוא כבר במקום חיוב בממון, וע"ז בעינן כבר דוקא שני עדים. ואע"פ שגם במיתה הרי יש ג"כ חזקת אשת איש, וכל דבר שבערוה לפי סברת הרמב"ן הנ"ל, אבל ס"ס איך מועילה עדותו של עד אחד להסיר את החזקה? הנה אדרבא עי"ז יתורץ מה שקשה לכאורה על הרמב"ן הנ"ל, שדבריו הם בסתירה להגמ' ביבמות, שכל ההיתר במיתה הוא "מתוך חומר שהחמרת בסופה הקלת בתחילתה"? אך לפ"ז יתורץ דה"מתוך חומר" וכו' מסלק את החזקה, מכיון שיש בזה ראיה לאמתת הדבר, אבל הרמב"ן בא בזה מצד "דבר שבערוה" וראיה סתם איננה במקום שני עדים, וע"ז בא תירוצו שאין זה בכלל דבר שבערוה, מצד הדבר כשהוא לעצמו, ואלא מאי מצד החזקה, חזקת אשת איש, ע"ז כבר נשתמש בהראי' של "מתוך חומר" כנ"ל.
גוזה יוסיף לנו עוד טעם לשבח בשיטת הרמב"ם הנ"ל, דמחלק בין הלאו של זנות ובין הלאו של טומאה, משום דשם ג"כ אין העדות נגד החזקה, חזקת כשרות, כמו שאמרו בתוס' בכמה מקומות, שכיון "שקנא לה ונסתרה איתרע חזקתה", אלא שלענין טומאה בעינן ס"ס שנים מצד דהוה "דבר שבערוה", וכמו דאמרינן שזהו בכלל "הקמת דבר" כשהוא לעצמו ולא רק מצד מה שזה מוציא אותה מחזקתה, ולשיטת הרמב"ם אתי שפיר מה שהתורה כתבה "ערות דבר" למילף דבר דבר מממון, שזהו קאי בכל האופנים אף אם היו עדי קינוי וסתירה מקודם ואיתרע לה חזקתה, בכ"ז, לענין טומאה, בעינן דוקא שנים.