מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — ו; היוצאים מן הכלל בסבה ומסובב 6
אואמנם אפשר להסביר גם את שיטת הרמב"ן הנ"ל לענין מיתה, וגם את שיטת הרמב"ם הנ"ל בההבדל שבין לאו דטומאה ובין לאו דזונה עוד ביותר בהירות, ונאמר, שעצם ההגדרה בההבדל, שבין איסור דעד אחד נאמן ובין כל שאר הדברים שהמה בכלל הקמת דבר דבעינן דוקא שנים, שהקמת דבר נקרא רק מה שיש בזה הפקעת רשות בעלות כמו כל חיובי עונשין וממון, שכל אדם הוא בעל על גופו וממונו, וכל חיוב בזה מביא לידיד הפקעה, אבל עד אחד נאמן באיסורין, מפני שאין בזה כלל הפקעת בעלות, אלא בא רק לקבוע את מהות החפצא, ואע"פ שע"י כך מתהוה הפקעת הרשות מהאדם להשתמש בזה, זהו כבר דבר המסתעף ממילא, ועוד יותר שעד אחד נאמן אפילו באיסור הנאה, אע"פ שלפי שיטת הרבה ראשונים איסור הנאה הוא הפקר (עי' בר"ן נדרים פ"ה ע"א) אלא שגם זהו בכלל דבר המסתעף, כמובן.
בוהחידוש של "ערות דבר" שמקשינן זה לדבר שבממון, הוא שגם אישות היא בעלות, וכשאנו אוסרים אשה על בעלה זהו גופא הפקעת בעלות, ומה"ט ג"כ קדושין וגירושין בעינן דוקא שני עדים, כמו שגם בממון כל שינויי רשויות, כמו מכירה והפקר וכדומה צריכים לשני עדים.
גוממילא צודק הרמב"ם בההבדל שבין לאו דטומאה ובין לאו של זונה לכהן, שהראשון, כיון שכל עיקרו בא על הבעל, "אסורה לבעל", זהו בכלל הפקעת רשות, שע"ז נאמר "עפ"י שנים עדים יקום דבר", משא"כ איסור זונה לכהן, דהוא איסור כללי לכהנים כשם שאיסור חלב הוא כללי לכל ישראל, שוב זה נכנס בכלל של עד אחד נאמן באיסורין, ואע"פ שבמקרה הבעל הוא כהן זהו כבר דבר המסתעף, מפני שס"ס גם איסורו אינו מצד שהוא בעל אלא מצד שהוא כהן.
דוזהו גם הגדר בנדה, שאע"פ שהיא נשואה וע"י מה שהיא אומרת שהיא נדה היא
הנאסרה עליו, אבל גם הוא לא נאסר מצד שהוא בעל, אלא מצד שהיא נדה.