מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — ז; סבה ומסובב או יסוד ובנין 3
אואמנם המחלוקת של התוס' והרמב"ן הנ"ל נובעת בעיקר בעצם הנמוק של מיגו אם זהו רק מצד "מה לו לשקר", כלומר, הברור שטענתו היא אמת, או שיש במיגו גם מעין זכות נאמנות להבע"ד בטענותיו, זאת אומרת, דאע"פ דאמרה תורה "עפ"י שנים עדים יקום דבר" והבע"ד בעצמו אינו נאמן, זהו דוקא במקום שאין לו שום זכות להיות נאמן בענין הנידון, אבל כיון שיש לו בזה יפוי כח לטעון טענה ידועה המועלת, שוב גם הבע"ד עצמו מהימן.
בומובן, דאם המיגו הוא רק כהצד הראשון מצד מה לו לשקר בלבד, הנה הטענה שהיתה ביכלתו לטעון משמשת רק בתור סבה, אבל להצד השני שזהו מעין זכות לנאמנות, הנה זהו כבר לא סבה לבד אלא עצם יסוד הנאמנות.
גועי' בס' ד"מ דה"ק ש"ג (פ"ז וח') ששם הבאנו הרבה ראיות להצד השני.
דא) מטעמו של רש"י בהא דאמרינן מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו דהוא "משום דדבר תורה אין צריך קיום דעדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותם בב"ד ורבנן הוא דאצרכו קיום כי טעין מזויף הוא, אבל בשאר טענות כגון פרוע הוא לא אצריכוהו קיום" (עי' בכתובות י"ט ע"א ובתוס' שם ד"ה מודה בשטר), ואין לזה מובן כלל להצד הראשון בנמוק המיגו דמאי נ"מ לן לפ"ז אם הוא מדאורייתא או מדרבנן אבל ס"ס כיון דאם היה טוען טענת מזויף היה נאמן הנה על כל טענות אחרות עלינו להגיד מה לו לשקר, ויובן זה רק להצד השני, וכפי מה שכבר ביארנו במק"א דדבר שהוא רק מתקנתא דרבנן הנה טרם שיצא הדבר אל הפועל לא שייך ע"ז לבוא מצד זכות בכח, ולכן אם היה הדין שנאמן על טענת מזויף מצד דינא דאורייתא, היה אפשר להגיד שאף טרם שטען את זה יש לו ע"ז זכות לטעון וממילא הוא נאמן אפילו על טענה אחרת, אבל מכיון שכל הדין הוא רק תקנתא דרבנן זה לא נכנס כבר בכלל זכות.
הב) מתירוצו של הש"מ בריש ב"מ על קושית התוס' בזה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי דליהמניה במיגו על חציו דאי בעי אמר כולה שלי? שכתב ע"ז "וזו אינה ראיה, דכי אמר כולה שלי לא שקיל אלא חצי מה שהוא טוען, ואף שאומר חציה שלי אין לו אלא חצי ממה שהוא טוען, שאם אתה אומר יש לו הכל, נמצא שאתה מאמינו בטענה זו יותר ממה שאתה מאמינו באותה שכולה שלו - וכו' - אלא שורת הדין כך הוא, לעולם אינו נוטל אלא חצי טעין בלבד", וגם לזה אין מובל זולת להצד השני דאנו באים במיגו גם מצד זכות הטענה וכאן זכות הטענה היא להאמין במחצית הטענה, ואע"פ שאם היה טוען כולה שלי הנה בפועל היה משיג חציה, אין אנו מביטים בזה על הבפועל, אלא על הזכות בכח שיש לו בנאמנות הטענה.
וועי' שם עוד בשמ"ק הנ"ל שמביא ע"ז עוד תירוץ בשם הר' פרץ "דלא אמרינן מיגו בכה"ג אלא באותו ממון", וגם זה בלתי מובן רק להצד השני הנ"ל.