מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — ז; סבה ומסובב או יסוד ובנין 23
אואם נתפוס כהצד הראשון, דהאינו ברשותו משמש כאן בתור יסוד לאי עבירת ב"י כנ"ל, היינו יכולים לתרץ בזה את קושית השאג"א שמקשה על המשנה בפסחים (ס"ג ע"א), "השוחט את הפסח על החמץ עובר בל"ת, ר"ש אומר לשמו חייב", ומבואר בזה דיש מלקות על הלאו הזה, ומקשה הא התראת ספק הוא, דשמא בטלו בלבו?
באך לפ"ז היינו יכולים להגיד, דר"ש לשיטתו, דאית ליה בפסחים (כ"ח ע"ב) דחמץ מותר בהנאה לפני זמנו, ואיסור הנאה בא רק בערב, הרי אינו מועיל כלל הבטול לענין זה שלא יעבור על הלאו דשוחט את הפסח על החמץ, ואם מועיל בטול לענין ב"י? אפשר דסובר כהראב"ד בפ' א' מהלכות חמץ ומצה (הלכה ח'), שגם האיסור ב"י מתחיל ג"כ רק מבערב.
גוהיינו יכולים עוד לדייק ע"י זה דיוק נאה, דהת"ק אומר "השוחט את הפסח על החמץ עובר בל"ת" ולא מדבר כלל ע"ד מלקות, ורק ר"ש אומר "לשמו חייב" מלקות, משום דהת"ק הוא ר' יהודא והוא לשיטתו, דחמץ אסור בהנאה משש שעות ולמעלה, ולדידיה שפיר מועיל בטול בלב, ולפיכך יש רק ל"ת. אבל מלקות אין כאן מצד התראת ספק, ור"ש לשיטתו, כאמור, ובשביל כך חייב מלקות דאין כאן התראת ספק, כיון דבטול אינו מועיל לענין זה, ואנו צריכים דוקא להפקר במה, ואם העדים יודעים שלא הפקיר בפה, הרי אין בזה התראת ספק.