מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — ז; סבה ומסובב או יסוד ובנין 22
אבטול. כידוע מלבד הפקר אנו מוצאים גם הפקעת בעלות ע"י בטול, וזה אנו מוצאים דוקא בחמץ בפסח, כי בסתם ממון לא מועיל הבטול להפקעת הבעלות. ומהו ההבדל בין חמץ בפסח לסתם ממון? ע"ז כבר נתן הר"ן תשובה בריש פסחים, כי באמת הפקר צריך להיות דוקא בפה ובפני שלשה, והא דסגי בביטול בלב וביחידות בחמץ בערב פסח? הוא משום דחמץ אינו ברשותו של אדם ורק עשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו, לפיכך סגי בבטול בעלמא.
בוגם כאן נופל הספק, אם ה"אינו ברשותו" משמש כאן בתור יסוד לאי-העברה של בל יראה, כלומר, שהבטול מסלק רק את ה"עשאן הכתוב", וממילא אינו עובר בב"י מטעם ה"אינו ברשותו" הנמשך בכל ימי הפסח, או דהיסוד העיקרי לאי עברתו בבל יראה הוא ההפקר, כי ע"י הבטול נעשה הדבר להפקר, וה"אינו ברשותו" משמש כאן רק בתור סבה נמוקית, מדוע מועיל הבטול בעלמא שע"י זה יהיה נחשב להפקר, הוא מפני שבין כך ובין כך אין הדבר ברשותו.
גונפקא מינא לדינא, אם אחרי הפסח יצטרכו הבעלים לזכיה חדשה, כי בהפקר הלא אנו פוסקים כרבנן ולא כר' יוסי, שסובר "עד דאתי לרשות זוכה", אלא תיכף כשמפקיר יוצא מרשותו, ואם רוצה לחזור מזה הוא בעצמו צריך לזכיה חדשה, לא כן באיסה"נ שכבר מבואר באחרונים, שאם אח"כ חוזר להיתרו שהדבר נשאר שלו ממילא, ובכן הנ"מ מובן מאליו, דלהצד הראשון, כיון דהבטול רק סילק את ה"עשאן הכתוב" ונשאר רק האינו ברשותו מפני איסור הנאה, אז אינו צריך אחרי הפסח לזכיה חדשה, אבל להצד השני, כיון דס"ס נעשה הפקר הוא צריך לזכיה חדשה.
דואת החקירה הזו אפשר להכניס גם בהמדה של "שתי סבות", כי לפי דברי הר"ן הנ"ל יש לנו שתי סבות לשלילת עברת ב"י האינו ברשותו והבטול, אך הספק הוא מה משמש לנו בזה בתור היסוד של השלילה, ומה משמש לנו רק בתור סבה נמוקית, כנ"ל.
הועי' ב"מקור חיים" שהוא שואל על עצם הדבר, מה שאנו אומרים שיש חידוש בדבר מה שהוא עובר בב"י בחמץ אחרי שאינו ברשותו, הלא כל האיסור הנאה הוא רק בפסח לר"ש שהלכה כמותו ולאחר הפסח מותר בהנאה, ולפי המבואר בפסחים (כ"ט ע"א), דכל דבר שאיננו ממון עכשיו ולאחר זמן יהיה ממון נחשב גם עכשיו לגורם לממון, ובכן, הלא אין כלל חדוש בדבר, דהא קי"ל לענין חמץ דגורם לממון כממון דמי? והוא מותיב לה והוא מפרק לה, דבחמץ סתם אין אפילו גורם לממון, כיון דיש מצוה של תשביתו, והוא מחוייב לבערו תיכף באופן שאי אפשר לו להשהותו עד אחרי הפסח.
וולפ"ז, הרי בע"כ עלינו להגיד שה"אינו ברשותו" משמש לנו רק בתור סבה לחלות הבטול, ולא להיפך: שהבטול ישמש רק בתור סבה להתוצאות של "אינו ברשותו", כי, כאמור, זהו ההבדל בין סבה ובין יסוד, שאם נתבטלה הסבה לא נתבטל המסובב, אבל אם נפל היסוד נפל הבנין, וא"כ איך אפשר לנו להגיד שהאינו ברשותו משמש לנו בתור יסוד לשלילת הב"י, הא בזה אנו סותרים את עצמנו, דכיון שחל הבטול כבר נסתלקה ממנו מצוה תשביתו ושוב הדבר ברשותו, אבל אם אנו אומרים שהאינו ברשותו משמש לנו רק בתור סבה, איננו דרושים לזה רק לפני התהוות המסובב שזהו הבטול, אבל אחרי שכבר התהוה שוב בתקפו הוא עומד אף שנתבטלה הסבה, זאת אומרת, שכיון שס"ס לפני הבטול הוא אינו ברשותו מצד התשביתו שוב חל הבטול, וממילא אינו עבור בב"י אף שכבר נתבטלה ע"י כך הסבה.