מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — ז; סבה ומסובב או יסוד ובנין 25
אשיעבוד, הנה יש מבוכה גדולה גם אצל הראשונים וגם אצל האחרונים בהמושג שיעבודא דאורייתא, אנו מוצאים שרב פפא שהוא מאריה דשמעתתיה של "פריעת בע"ח מצוה", ורק משום זה אין נזקקים לנכסי יתומים קטנים משום "דיתמי לאו בני מיעד מצוה נינהו", ודוקא הוא סובר דשיעבודא דאורייתא (ב"ב קע"ה ע"ב), ואיך אפשר לכלכל תרתי דסתרי כזה? ממ"נ, אם כבר הוקבע שיעבוד על עצם הנכסים, מאי איכפת לן אם הם בני מצוה או לאו בני מצוה, ואם אנו באים רק מצד מצוה, הרי ש"מ דיש בזה רק חובת גברא לבד? ועי' בש"ך סי' ל"ט שמרעיש עולמות על זה ומכח זה רוצה להוכיח, דבאמת שיעבודא לאו דאורייתא, והגרסא שבגמרא בפ"ק דקדושין הנ"ל אינה מדויקת אלא הגרסא בגמ' גט פשוט בב"ב הנ"ל, ששם אמרינן "הלכתא מלוה ע"פ גובה מן היורשים שלא תנעול דלת בפני לוין" היא אמיתית, אבל מה נעשה עם כל הראשונים שפסקו דשיעבודא דאורייתא?
בואמנם התומים רוצה למצוא גם תירוץ לכך ואומר, דדוקא זו היא הנותנת, דכל טעמיה דר"פ "דיתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו" זהו רק מצד דסובר שיעבודא דאורייתא, שזאת אומרת, דנכסי דבר אינש אינון ערבין ביה מצד השיעבוד הגוף של הלוה, וממילא יש הבדל בין גדולים ובין קטנים, כי על קטנים לא שייך שיעבוד הגוף מטעם הנ"ל, אבל אם היה סובר דשיעבודא לאו דאורייתא א"כ אין כל קשר בין שיעבוד נכסים ושיעבוד הגוף, אלא רק מצד תקנה בעלמא כדי שלא תנעול דלת בפני לוין גובים מן היורשים, איזה הבדל יש בין גדולים ובין קטנים.
גואמנם, כן נראה ג"כ מהבע"ת שער י"ד, שעל דברי ר"פ הנ"ל הוסיף את הדברים "פי' לטעמיה אזיל דסבר שיעבודא דאורייתא", הרי שגם הוא סובר, שלא רק שאין קושיא אלא להיפך שזה תלוי בזה, אבל באמת לא ירדו לתוך עומק הקושיא, שכנראה סברי שכל הקושיא היא רק מתוך דיוק הלשון שאומר "פריעת בע"ח מצוה", ומשמע דיש בזה רק מצוה לבד, וע"ז עוד אפשר למצוא "ויש לישב בדוחק" ולומר דדוקא מתוך המצוה בא השיעבוד נכסים, אבל באמת אין הקושיא רק מצד הלשון אלא בעיקר מצד התוכן, דהא ממ"נ, אם כל הגביה מן הנכסים של הלוה היא רק מצד כפיה ע"ד מצוה - וכמו שהסבירו שכמו שעל כל קיום מ"ע מכין אותו עד שתצא נפשו, ג"כ כאן, כיון שאפשר לקיים את המצוה ע"י הנכסים, הנה במקום לעשות כפיה בגופו עושים זאת ע"י ממונו במה שיורדים לנכסיו - הרי ע"כ זה לא שייך בלקוחות, דהא בודאי אין על הלוקח כשהוא לעצמו מ"ע של פריעת בע"ח, ואם גובים מלקוחות הרי זה סימן דיש להמלוה זכות שיעבוד בעצם הנכסים, וא"כ מאי איכפת לן אם גם יתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו, ס"ס זכות השיעבוד של המלוה איך פקעה?
דואחד מן האחרונים מקשה ג"כ קושיא, מדוע לא יהא מותר לפרוע את חובו באיסורי הנאה כגון בחליפין של איסוה"נ דאינם אסורים רק למחליף עצמו, דהא קי"ל דמצוות לאו ליהנות נתנו? והוא מפלפל בזה דאפשר, דכיון דס"ס מדרבנן יש שיעבוד על הנכסים, זה אסור כמו בכל מצוה במקום שיש הנאת הגוף בהדי מצוה, אך שוב קשה להרשב"א שסובר דאף כשאיכא הנאת הגוף נמי אמרינן מצוות לאו ליהנות נתנו?
האכן, בר מן דין קשה, דא"כ בכל ספק חוב נימא ספק מ"ע להחמיר ובספק מ"ע דעת האחרונים היא, דאף הרמב"ם מודה דספיקא דאורייתא מן התורה לחומרא?
וועי' בקצוה"ח (סי' ע"ג) שכרכר הרבה כרכורים בטעמו של הלכה פסוקה שאינה חלה שבועה שלא למכור משלו לפרוע חוב, אם החוב היה לפני השבועה אע"פ שלא הגיע עדיין זמן הפרעון, אבל על החובות שבאו אחרי השבועה כן השבועה חלה, ושכבר עמד הש"ך, מדוע לא תחול השבועה אפילו על חוב שמקודם, אם נשבע סתם שלא לפרוע שום חוב בכלל ותחול השבועה מצד כולל, כמו בנשבע שלא אוכל מצה סתם דמיגו דחלה על מצה של כל ימות השנה חלה נמי על מצה של ימות הפסח? והש"ך רוצה לומר, דגם במצה אם יעמוד בזמן שכבר הוא מחוייב במצות מצה לא חלתה השבועה אפילו באומר סתם, והחכ"צ משיג את זאת ומראה דלא כן, אלא אפילו בזמן חיוב נמי חלה בכולל, ובכן הדרא קושיא לדוכתה? וכן להיפך על מה שתפסינן, דאם השבועה קדמה להחוב דחלתה השבועה, הוא מביא קושיא בשם כנסה"ג, דמ"ש ממ"ש הרמב"ם בפ"א מהל' שבועות גבי שבועה שלא אעיד לך עדות, דה"ז שבועת שוא מפני שמצוה להעיד, אע"פ שהשבועה היתה טרם שידע מהעדות, או ממה שכתב שם "שבועה לבטל את המצוה כיצד? כגון שנשבע שלא יתעטף בציצית וכו' אע"ג דגם שם אפשר שלא יבוא לידי מצוה זו דהא בידו לעשות בלי ד' כנפות"? ורוצה לדחוק דחלה השבועה כאן מצד כולל, משום דכיון שנשבע סתם הכוונה בין לישראל ובין לכותי, ומובן דשוב יוקשה לפ"ז א"כ, גם בקדם החוב נמי תחול השבועה מצד כולל? ובכלל לפ"ז הלא כל ההבדל בין קדם החוב להשבועה או קדמה השבועה להחוב נפל בבירא, אלא שיש הבדל אם אפשר לבוא בזה מצד איסור כולל או לא?
זואמנם, לבסוף מסיק הקצוה"ח דהיינו טעמא דלא חלתה השבועה בקדם החוב אפילו ע"י כולל, משום דלא מהני כולל להרע לאחרים, שע"י שבועתו יעשוק את אחרים לבלי לשלם להם את החובות, אבל הוא מסיים בעצמו בצריך עיון, מפני שכמובן לטעם זה שוב לא תועיל השבועה אפילו אם קדמה להחוב, דהא ס"ס השבועה היא לעשות לאחרים שילוה מהם ולא יפרע להם?
חאכן, גם כל הסבוכים והנגודים האלה נופלים ממילא אם רק נעמוד על ההבדל בין יסוד ובנין ובין סבה ומסובב, כי כל הקושיות הללו באות רק אם נניח שפריעת בע"ח מצוה הוא בתור יסוד לכן הדינים של גביית בע"ח, אבל באמת בזה גופא היא המחלוקת, אי שיעבודא דאורייתא או לא, שאמנם שניהם סוברים שהבסיס העיקרי לפריעת בע"ח הוא המצוה "פריעת בע"ח מצוה", אלא שמאן דסובר שיעבודא לאו דאורייתא מביט על זה בתור יסוד ובנין, כלומר, שכל הדינים של גביית החוב באים רק על יסוד המצוה הנ"ל, וזה שיורדים לנכסי הלוה הוא רק מין כפיה על מ"ע, וכשם שבמ"ע שבגופו הכפיה היא בזה שמכין אותו עד שתצא נפשו, ככה במ"ע בממונא הכפיה היא בזה שיורדים לנכסיו, ומאן דס"ל שיעבודא דאורייתא מביט על זה מנקודת סבה ומסובב, כלומר, דהמצוה משמשת כאן רק בתור סבה, שע"י מתהוה דין ממוני של שיעבוד נכסים.
טוכמו שהנחנו שבהפקר, שהוא דין ממוני, משמש הלאו ד"לא יחל" רק בתור סבה שיחול ההפקר, אבל כיון דכבר חל כבר הוא קיים קיום עצמי בתור מושג ממוני, ה"נ משמשת כאן המ"ע רק בתור סבה כנ"ל.