מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — ח; סבה ומסובב ועצם והסתעפות של הדבר 14
אגם בזיקה יש לחקור ככה, אם הזיקה היא מעצם הקדושין של האח המת, כלומר, שתמיד כשמקדש, הנה כשם שהקדושין פועלים אישות להאח החי כך פועלים אישות של זיקה כשמת בלי בנים, או דעצם הקדושין זהו רק אישות לבעל בעודנו בחיים והזיקה כשמת זהי רק בבחינת המסתעף ממילא מהדבר, שזהי רק האישות בחיים.
בואין לזה ענין להחקירה שחקרנו בהמדה "שתי סבות", אם זיקה היא המשכת האישות הראשונה של האח המת, או מעין אישות חדשה של האח החי, דהמבין יבין, דגם אם נימא דזהי מעין אישות חדשה נמי יש לומר דזהו מעצם הקדושין, ולהיפך גם אם נימא דזהו בבחינת מסתעף, בכ"ז אפשר דזו היא המשכת האישות הראשונה.
גועלינו להוסיף גם זה, דאע"פ שאמרנו לעיל שבשביל כך בהיום את אשתי ולמחר אי את אשתי שהקדושין חלים לעולם, משום דהמשכת הזמן אינה באה מעצם הקדושין לומר דהקדושין לכתחילה פועלים על היום ומחר וכו', אלא דהקדושין פועלים קדושת הגוף והמשכת הזמן ממילא קא אתי, בכ"ז אין מוכרח מזה להגיד דגם הזיקה היא בבחינת מסתעף, משום דאפשר להגיד שאע"פ שקדושין זו היא מעין קדושת הגוף שהמשכת הזמן באה ממילא, אבל סוף סוף זו היא קדושה של אישות ועצם האישות הוא רק כל זמן שהבעל חי, ואם יש זיקה גם לאחרי מיתתו הוא רק בבחינת המסתעף.
דוהנ"מ מזה מובן לפי דברינו הנ"ל, שיש הבדל חצי דבר להמסתעף מהדבר לענין תנאים, וכל הכלל של מתנה ע"מ שכתוב בתורה נאמר לענין המסתעף שלא מועיל שום תנאי לבטל את המסתעף ממילא, ובכן יהיה נ"מ אם כשמתנה עמ"נ שלא תהא זקוקה ליבם, אם זהו בכלל מתנה ע"מ שכתוב בתורה או לא.
הואמנם בירושלמי ב"מ פ' השוכר את הפועלים אנו מוצאים, כשמקדש את האשה עמ"נ שלא תהא זקוקה ליבם, הר"ז מקודשת ותנאי בטל משום מתנה ע"מ שאמור בתורה, אכן בבלי ב"ק ס"פ הגוזל איתא "אלא מעתה יבמה שנפלה לפני מוכה שחין תיפוק בלי חליצה, דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה", ויש שסוברים, שיש בזה מחלוקת בין הבבלי והירושלמי, ולפי דברינו המחלוקת היא כנ"ל, מעין אותה המחלוקת שיש בנזירות כנ"ל, אלא שבעוד שהאיסורים בנזירות הנה לדעת הבבלי הם בבחינת המסתעף מהדבר, ולהירושלמי בבחינת עצם הדבר, הנה בזיקה המחלוקת היא להיפך.
וובספרי ד"מ דה"ק ש"ז (פ"ח) אמרתי, שבאמת אין בזה מחלוקת בין הבבלי והירושלמי, כי בחקירתנו הנ"ל תלויה המחלוקת תנאים בגמ' יבמות (פ"ג ע"א) אי מיתה מפלת, או נשואים מפילים, כי אם הנשואים מפילים זהו מעצם הקדושין, אבל אם מיתה מפלת זהו רק מסתעף מהקדושין, ומסתבר דהירושלמי קאי לפי ההלכה דמיתה מפלת, והוה בכלל מתנה ע"מ שכתוב בתורה, וקושית הבבלי היא להמ"ד דנשואין מפילין, שס"ס אין מי שיסבור שיבמה שנפלה לפני מוכה שחין דתיפוק בלי חליצה.