המידות לחקר ההלכה — ח; סבה ומסובב ועצם והסתעפות של הדבר 19

אוידועה היא דעת הרמב"ם בעד אחד שכתב "אינו צריך שני עדים למלקות אלא בשעת מעשה, אבל האיסור עצמו בעד אחד יוחזק. כיצד? אמר עד חלב כליות הוא זה, כלאי הכרם פירות אלו, גרושה או זונה אשה זו, ואכל או בעל בעדים אחרי שהתרה בו הרי זה לוקה, אע"פ שעיקר האיסור בעד אחד".

בגם כאן בנויה ההלכה על יסוד של עצם והסתעפות, שכיון שהיתה סבה מתאימה לקביעת העצם, אז כבר המסתעף מזה בא ממילא, אע"פ שהסבה כשהיא לעצמה איננה מספיקה לההסתעפות, ובנ"ד העצם הוא קביעת המציאות של החלב, וע"ז יש סבה מספיקה זהו העד אחד, ואע"פ שאין הסבה הזו מספיקה לחיוב מלקות המסתעף מזה.

גוזהו ג"כ מפני מה? מפני שהמסובב אינו דרוש להסבה רק בשעת התהוותו, אבל כיון שכבר נתהוה תו יש לו קיום עצמי, ובנ"ד שסבת הנאמנות הוא העד אחד וקביעת מציאות החלב על הדבר זהו המסובב, הנה אחרי שכבר נקבעה הנאמנות תו איננו דרושים לכל הפרטים המסתעפים מזה כחו של העד, ובשביל זה אע"פ שאין כחו של העד מספיק לחיוב מלקות ג"כ מחוייב הוא.

דוהנה הכס"מ הוסיף על דברי הרמב"ם הללו ש"נראה שלמד כך מדאמרינן עד אחד נאמן באיסורין ומפרש רבנו נאמן לאסור הדבר", ומובן, שאין מזה ראיה ברורה, אמנם לפי דברינו אין הדבר צריך כלל לראי' כי זהו מהמושכלות הראשונות בכל היסודות של חזקה ועדות.

הכי נקח למשל את עצם הדין של עדות שאנחנו אומרים תמיד "עפ"י שנים עדים יקום דבר", ומאין אנו יודעים שהעדים כשרים המה? מפני שאנו מעמידים אותם על חזקת כשרות, ובשביל כך ההלכה שגם ב"שתי כתי עדים המכחישות זו את זו שזו באה בפני עצמה ומעידה וזהו באה בפני עצמה ומעידה", מפני החזקת כשרות, אע"פ שחזקת ממון הלא אלימא מכל החזקות, כי הלא אפילו רוב שאלימא מכל החזקות, כי "רובא וחזקה רובא עדיף", ובכ"ז אין הולכין בממון אחרי הרוב? אלא ג"כ מפני ההבדל שבין העצם והסתעפות לענין נאמנות העדים, ובנ"ד החזקת כשרות באה לקבוע את עצם הכשרות של העדים, ואע"פ שמסתעף מזה אח"כ נ"מ לענין ממון שע"ז כבר יש חזקת ממון שאלימא, כאמור, מכל החזקות לא איכפת לן, כי, כאמור, ה"דבר המעמיד של כל החזקות הוא הספק, כשיש ספק באה הכרעת החזקה, אבל עכ"פ כיון שחזקת כשרות כבר הכריעה שהעדים המה כשרים, תו אי אפשר לבוא על הממון מצד חזקת ממון, כי על הממון כבר אין ספק, מאחרי שעדים כשרים מעידים על זה והתורה אומרת עפ"י שנים עדים יקום דבר".