מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — א; סבה ומסובב 25
אובזה מתורצת גפ קושית הקה"י שם, שמקשה מאי ראיה מהנ"ל דשיעבודא דאורייתא, הא סוף סוף הפקר ב"ד הפקר וכיון דתקינו רבנן דגובה אף מלקוחות שוב זה הוי בכלל מוחזק כמו למ"ד שיעבודא דאורייתא? אכן לפ"ד הנ"ל ולפי מאי שמבואר אצלנו במק"א (בהמדה בעצם או בפועל) שכל הגדר הפקר ב"ד הפקר כמו כל תקנות דרבנן חלו רק במה שנוגע לבפועל, אבל לא במה שנוגע בעצם הדברים, וכאן כשאנו דנים ע"ד השיעבוד אם זה נחשב בכלל ראוי או מוחזק, הלא אנו דנים דוקא לא על הבפועל שבדבר - שזהו נוגע רק לענין לקוחות ויורשים - אלא דוקא לענין הבעצם שבדבר כמובן, ובזה אי אפשר להשתמש בהכלל של הפקר ב"ד הפקר כנ"ל.
בותסולק ג"כ הקושיא הנושנה שמקשים שגם ר"פ סותר את עצמו שאומר מצד אחד "פריעת בע"ח מצוה ויתמי לאו בני מיעבד ממצוה נינהו", ומצד השני אומר דשיעבודא דאורייתא (עי' ב"ב קע"ו ע"א וקדושין י"ג ב'), ואיך אפשר שני הדברים הללו יחד, דכיון דשיעבודא דאורייתא מאי איכפת לן שהמה לאו בני מיעבד מצוה נינהו והלא גם על הלקוחות אין מצוה של פריעת בע"ח ובכ"ז גובים מהם?
גאכן לפ"ד שאין ההבדל בין שיעבודא דאורייתא ובין שיעבודא דרבנן רק בחלופי הסבה והמסובב, אבל בכל האופנים גם למ"ד שיעבודא דאורייתא אי אפשר לתפוס מושג השיעבוד בלי המושג חוב, ורק בהבדל הזה שבעוד שלמ"ד שיעבודא לאו דאורייתא בא השיעבוד מהחוב, הנה למ"ד שיעבודא דאורייתא בא החוב מהשיעבוד, שזאת אומרת, כפי שמסביר הריטב"א, שהוא מעין קנין לחצאין, והלחצאין הוא בזה, שבעוד שקנין החלטי אינו קשור כלל עם גבית הקנין, הנה כאן כל הקנין הוא בזה שיכול לגבות, אלא שהוא מחדש שלא הגביה באה מכח הקנין, אלא שהגביה באה מכח הקנין השיעבודי, עפ"ז ההבדל בין יתומים ולקוחות מובן מאליו, כי הלקוחות בעצם הרי המה בני חיובי אלא שאין עליהם המצוה של פריעת חוב, אבל כיון דשיעבודא דאורייתא הרי החוב כבר בא מכוח השיעבוד וכיון דהשיעבוד מתקיים ממילא גם החוב קיים, משא"כ ביתמי הנה "יתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו", זאת אומרת, שלא רק שאין המצוה של פריעת ההלואה של אבא עליהן אלא שבכלל לאו בני חיובי נינהו. (ועי' במדה "יסוד ובנין סבה ומסובב" ששם ביארנו באופן אחר את כל הדברים הנ"ל אך שם דברנו לשיטת הרמב"ן הנ"ל וכאן הלכנו עפ"י שיטת הריטב"א הנ"ל).