מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — ח; סבה ומסובב ועצם והסתעפות של הדבר 32
אועי' בתוס' רי"ד בקדושין (ע"ט ע"א) במחלוקת רב ושמואל, שמה שכתב "עוד ראיתי מקשים מהא דתניא נגע באחד בלילה וא"י אם חי אם מת ולמחר השכים ומצאו מת, ר"מ מטהר, וחכמים מטמאים, שכל הטומאות כשעת מציאתן, א"כ לימא רב ושמואל כתנאי? ונראה לי, שאין זה דומה לזה - וכו' - ומפני שאין דומין לא הקשה בהלכה קמייתא דנדה להלל ושמאי מינה, כמו שמקשה מחבית ומקוה, שזו היתה קושיא חזקה, דאע"ג דאיכא תרתי לטיבותא, דלנוגע איכא חזקת טהרה ולאותו שנגע בו נמי איכא חזקה דחיות, ואפ"ה מטמאי רבנן ואמרי, כיון דהשתא מת מעיקרא נמי מת הוי, וכ"ש בנדה כי היכי דהשתא חזאי מעיקרא נמי חזאי, אלא משום דלא דמי, דהתם אתילד ספיקא בטומאה גופה, דבעידנא דנגע לא ידעינן אי הות טומאה או לא, הלכך אמרינן כל הטומאות כשעת מציאתן בין להחמיר בין להקל, שהרי גבי מחט שנמצא מלאה חלודה או שבורה וכו', אמרינן נמי כשעת מציאתן להקל, אבל הכא גבי נדה המטמא ברור הוא כי הוא טמא, ואין בו ספק, אלא שלא ידענו מתי נטמאה האשה ממנו, וכן סימני הבגרות ברורים ומצויים הם, אלא שלא ידענו מתי נולדו באשה, ולכך אין לדמות זו לזו, וזה של נדה דומה לספק מגע, שהטומאה ברורה היא ואותו שנגע במת הרי ודאי נגע, וספק טומאה, ואין להקשות מזה על זה" - ולכאורה נראים כל דברי התוס' רי"ד הללו כמדרש פליאה.
באכן, באמת, כוונת התוס' רי"ד הוא כנ"ל, שמחלק בין העצם ובין הפעולה המיקרית גם בגדרי חזקה וגם בגדרי ספיקות בטומאה כנ"ל, ולכן, לענין נדה שמצאה דם ואין ידוע זמן הראיה, שאין הספק בעצם הדבר המטמא שהוא הדם, כי בודאי הדם הוא טמא, אלא שהספק הוא בהנטמא, בהאשה, ממתי היא טמאה, ע"ז שייך לו מטעם חזקת טהרה, לולי הטעם דמגופה קאתיא, משא"כ בנגע באחד בלילה ואינו יודע אם חי או מת, שם אין הספק בהנטמא אלא בהמטמא, דהרי זה ברור לנו שנגע בגוף זה, אלא שאין אנו יודעים את העצם של הגוף אם הוא חי או מת, שם לא שייכת חזקה דמעיקרא אפילו לגבי הפעולה המקרית, כלומר, להנ"מ המסתעף מזה לגבי האדם שנגע בו, וכן גבי מחט שנמצאה חלודה הספק הוא בדבר המטמא שזהו העצם בזה, אי אפשר להשתמש כלל בהגדר של חזקה דמעיקרא, וע"כ בזה נשאר הגדר של כשעת מציאתן.