מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — ח; סבה ומסובב ועצם והסתעפות של הדבר 36
אועי' במהרי"ט אלגזי בבכורות ההבדל בין מתנות עניים ובין פדיון הבן לענין ספיקות, שבהראשונות אמרינן ספק מצוה לחומרא, ובהאחרון אמרינן ספק ממונא להקל, שגם שם הוא מעין ההבדל שיש בין ספק ממונא לספק איסורא, כלומר, שבמתנות עניים הממון מסתעף מהמצוה, יען שיש מצוה של מתנות עניים, ממילא הוא ממון של עניים, ובפדיון הבן הוא להיפך, שהמצוה מסתעפת מהממון, שמחיוב הממון של הפדיון באה המצוה, כי הלא בפדיון הבן יש ג"כ שיעבוד על הנכסים, וכמו שאנו אומרים בפריעת בע"ח ספק ממונא לקולא, אע"פ שיש בזה ג"כ מצוה, כי "פריעת בע"ח מצוה", אך המצוה באה מצד חיוב הממון, ככה הוא ג"כ בפדיון הבן.
בועי' בקדושין (כ"ט ע"א) שאנו למדים מן התורה שאשה אינה מצווה על פדיון הבן, ואין אנו באים בזה מטעם שמצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות? דהוא ג"כ כנ"ל, מכיון שהמצוה מסתעפת כאן מהחיוב ממון, ובחיוב ממון אין הבדל בין איש לאשה.
גוהנה במחלוקת רב ושמואל בבכורות (מ"ט ע"א), בפדה לפני שלשים ונתאכלו המעות, לרב בנו פדוי, ולשמואל אין בנו פדוי, והרמב"ם בפ' י"א מהלכות בכורות (הלכה י"ח) פוסק כרב, משום דהלכה כרב באיסורי, ויש גרסא אחרת שאדרבא, הלכתא כוותיה דשמואל בדיני, ולפי דברינו הנ"ל, שאנו מביטים תמיד על עיקר הדבר ולא על המסתעף, ובבכור העיקר הוא ממון, ואיך אפשר לפסוק כרב בזה?
דאכן, לפ"ד הנ"ל, דגם בממון גופא אם מרכז הספק בא לא בצד הממוני, אלא בצד האיסורי שיש בדבר, כמו שאמרנו לעיל בדברי הגמ' בב"ק (כ' ע"ב), "הנ"מ בתלושה אבל במחוברת אימא כולה מועדת", ממילא ניחא גם כאן, דס"ס בפדה לפני שלשים ונתאכלו המעות אין הספק מצד הממוני שבדבר, דבכל האופנים הלא נתן את החמש סלעים, אלא הספק הוא אם קיים ע"י כך את המצוה בזמנה, שוב זה נכנס לספק באיסורי.