מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — ח; סבה ומסובב ועצם והסתעפות של הדבר 46
אוכיון שהסכמת רוב הראשונים והאחרונים, דגם איסורי הנאה נחשב לשלו, אלא שזהו בבחינת אינו ברשותו, ע"כ דגם הצד החיובי וגם הצד השלילי שבבעלות הם מעצם הבעלות כנ"ל, וממילא גם הצד השלילי והצד החיובי שבהפקר המה מעצם ההפקר.
בועי' בב"ח בטור ח"מ (סי' רס"ג), שמוכח מלשון הרמב"ם שלשון הפקר הוא דוקא שיאמר נכסי אלו הפקר לכל, ואם לא אמר כן, אע"פ שישליך כיסו לרה"ר לא הוי הפקר, וזהו שכתב הרמב"ם בפי"א מהל' גזילה (הלכה י"א) שגם "הניח פרתו ברפת שאין לה דלת ולא קשרה והלך לו, השליך כיסו ברה"ר והלך לו, וכל כיוצא בזה, אסור לרואה דבר זה ליטול לעצמו", אע"פ ש"אינו חייב להחזיר, שנאמר, אשר תאבד פרט למאבד לעצמו", ואת זה אפשר להבין רק עפ"י היסוד הנ"ל, שלא די בזה מה שהוא מפקיע את בעלותו אם לא יהיה בזה גם הצד החיובי שזהו ההפקר לכל, ואבדה מדעת זהו מעין איסור הנאה, שכאמור, ס"ס נשאר הדבר שלו אע"פ שזהי בבחינת אינו ברשותו, ואם לקח מי שהוא ממנו את הדבר לא יכול לתובעו.
גוידוע שהטור חולק על זה וס"ל דאבדה מדעת הוה הפקר ממש, והמחלוקת לפי דברינו היא מחלוקת לא בפרט אלא בכלל, בעצם המושג בעלות, כנ"ל.
דאכן, נ"ל להביא ראיה ברורה לדעת הרמב"ם הנ"ל מהמחלוקת העתיקה, אם הפקר לעניים ולא לעשירים הוי הפקר או לא, שנחלקו בזה ב"ש וב"ה במס' פאה פ"ו (משנה א'), שב"ש סוברים, שהוי הפקר, וב"ה סוברים, שאינו הפקר עד שיפקיר אף לעשירים, ולפי כל מה שאמרנו בהמדה של "עצם והסתעפות" הנ"ל, שכל בעל דבר אינו בעל רק על עצם הדבר, אך אינו בעל על ההסתעפות, שאף אם לא ירצה בההסתעפות, אך מכיון שהוא רוצה בעצם הדבר תו כל הפרטים המסתעפים ממילא באים אף שהוא נגד רצונו, כנ"ל, ואם נימא דעצם ההפקר הוא רק השלילה לבד, סילוק זכיותיו מהדבר, והצד החיובי, מה שכל הקודם זכה בו, זהו כבר מסתעף ממילא, איך שייכת בכלל המציאות של הפקר לעניים ולא לעשירים, הא ס"ס כיון דהפקיר לעניים הרי סילק את זכיותיו בזה, ואיזו בעלות נשארה לו עוד בדבר למנוע את הדבר מהעשירים, ואך ב"ה סברי רק דבכה"ג לא הוי הפקר כלל, אבל אם זהו בבחינת הסתעפות היה עלינו לומר להיפך כנ"ל, דאע"פ שהפקיר רק לעניים בכ"ז יהיה הפקר אף לעשירים, כמו בהציור של "היום את אשתי ולמחר אי את אשתי", או בהציור של הנותן מתנה לעבד ומתנה עמ"נ שאין לרבך רשות בו לר"מ כנ"ל, אלא ודאי, דגם הצד החיובי של הפקר, הזכות של כל אדם בזה, הוא מעצם הדבר, והמחלוקת של ב"ש וב"ה היא בזה, אם זהו בכלל דבר שלא ניתן להתחלק - וזהי סברת ב"ה, או בכלל דבר שניתן להתחלק - וזהי סברת ב"ש.
הועלינו להוסיף עוד, על זה שאמרנו דלהבעל דבר גופא אין דעה על המסתעף ממילא, אע"פ שלכאורה זה מיתלי תלי במחלוקת של ר"מ ור' יהודא "במתנה עמ"נ שאין לך עלי שאר כסות ועונה, שר"מ סובר, שהיא מקודשת ותנאו בטל, אבל ר' יהודא סובר כל דבר שבממון תנאו קיים", ולפי דברינו הנ"ל, שטעמא דר' מאיר הוא מפני שהוא, המקדש בעצמו, אינו בעלים על הדברים המסתעפים ממילא, ועלינו לומר לפ"ז בטעמא דר' יהודא, שאע"פ שאינו חולק בודאי על עצם המדה של "עצם והסתעפות", אך הוא מחלק בין איסור לממון בזה וסובר, דכיון דבממון מועילה מחילה ואפשר בזה להגיד "הריני כאילו התקבלתי", הנה ממילא אחרי ששני הצדדים המעונינים בדבר מסכימים לכך, שלא יסתעפו הפרטים הצריכים להסתעף הרשות בידם והלכה כר' יהודא, כמו שפוסק הרמב"ם בפ"ו מהל' אישות (הלכה ט'), והפקר הלא הוא ג"כ דבר שבממון, וא"כ אפילו אם נימא דזכות העולם בהפקר היא בבחינת המסתעף ממילא, ג"כ תועיל ההגבלה של לעניים ולא לעשירים? דהא לא קשיא, כי כאידך גיסא הלא פסקינן בנותן מתנה לעבד עמ"נ שאין לרבו רשות בו, דכי אמר ליה קני קני עבד וקניה רביה וכי אמר ליה על מנת לאו כלום קאמר ליה, כמבואר ברמב"ם בפ"ג מהל' זכיה ומתנה (הלכה י"ג), ולפי דברינו הנ"ל, הלא הטעם בזה הוא ג"כ משום שאינו בעל דבר רק על עצם הדבר ולא על המסתעף ממילא, אע"פ שגם כאן מדברים בדבר שבממון? אך ההבדל בזה מובן מאליו, דכיון שכל הטעם של ר' יהודה שדבר שבממון תנאו קיים הוא מצד מחילה, א"כ זה לא שייך רק במקום ששני הצדדים המעונינים בדבר מסכימים לכך, אבל בנותן מתנה לעבד עמ"נ שאין לרבו רשות בו, שהצד המעונין בהמסתעף זהו הרב והוא לא מסכים לכך, ממילא לא מועילה ההגבלה של הנותן שלא יחול המסתעף, וה"נ בהפקר לעניים ולא לעשירים, כיון שאי אפשר לבוא על זה מצד מחילת העשירים, לא היתה מועילה ההגבלה של לעניים ולא לעשירים, שוב זה הוה בבחינת המסתעף ממילא, אלא בודאי שכל המחלוקת היא אם זהי בבחינת דבר הניתן להתחלק, כנ"ל.