מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — ח; סבה ומסובב ועצם והסתעפות של הדבר 45
אועי' שם בתוס' (כ' ע"ב) ד"ה אפקורי מפקר להו, שכתבו "לא לגמרי, דא"כ אפילו מה שנהנית לא משלם, אלא מתיאש משום דסבר שיתקלקלו מחמת שרבים דורסים עליהם עד שלא יבואו לדמי מה שנהנית", ויש גרסא אחרת "עד שלא יבואו אלא לדמי מה שנהנית", ומובן מאליו, שגם לשתי הגרסאות הנ"ל, אין אנו מבינים מאי תקנו בזה, הלא ממ"נ אם הגרסא הראשונה היא העיקרית, הנה הדרא קושיא לדוכתה, שאפילו מה שנהנית לא משלם, ואם הגרסא השניה היא העיקרית, א"כ ס"ס איזו ראיה היא מכאן לזה נהנה וזה לא חסר, הרי כאן ב"מה שנהנית", יש בזה לא רק זה נהנה, אך גם "זה חסר", כיון דע"ז לא אתיאש (?)
באכן, לפ"ז יובנו הדברים, אם נוסיף עוד ע"ז, דכאן עיקר ההדגשה של התוס' הוא, שהמדובר הוא לא על הפקר אלא על יאוש, וזהו שאמרו "אלא מתיאש", ונוסיף עוד את ההנחה המוסכמת אצל האחרונים, דביאוש כו"ע מודים דלא נפיק מרשותיה עד דאתי לרשות זוכה, ואם אכלה הבהמה פירות ברה"ר, שכאמור, אין כאן הפקר אלא רק יאוש, הרי זוכה אין כאן, דבהמה לאו בת זכיה היא, אבל מאידך גיסא, הלא ס"ס חסרון אין לו להבעלים מאכילת הבמה, אע"פ, שכאמור, עדיין בבעלותו הוא קיים כ"ז שלא בא זוכה, דהא יכול כל אחד לבוא ולזכות, וממילא זה נכנס בהספק של זה נהנה וזה לא חסר, שכאמור, כל עיקר הספק הוא אם גם הצד השלילי, למנוע את הדבר מכל האחרים, הוא מעצם הבעלות, או שזהו רק מסתעף ממילא, וממילא בנ"ד להצד הראשון שפיר יכול לתבוע מבעל הבהמה, דאע"פ שמתיאש מכל ההשתמשות שבזה, ואם יבוא אחר ויזכה בזה יהיה שלו, אבל כ"ז שלא בא זוכה ונשאר בבעלותו, הנה זהי הבעלות שלו שלא יהנו בזה אחרים, אבל אם זהו רק דבר המסתעף מחסרון של הבעלים, הנה, כמובן, כאן לא שייך זה.