מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — ט; במקום העצם 6
אומלבד זה יש לישב הגמרא בב"ק הנ"ל עפ"י מה שביארנו בספרנו "דרכי משה - דרך הקודש" שמעתתא ו' (פ' ב'), דלשיטת הרמב"ם יש בשליחות שני מושגים, המושג הפשוטי, דפעולת השליח נחשבת כפעולת המשלח ממש, וגם המושג של מסירת כח, כלומר, דבמקום שהמושג הראשון לא יספיק לנו ואי אפשר ליחס את פעולת השליח להמשלח, שם אנו באים מטעם מסירת כח, ואנו אומרים, שאע"פ שעצם הפעולה עשה השליח ולא המשלח, בכ"ז גם זו רצויה מפני שאותו הכח שהיה להמשלח הועתק להשליח, וזהו הציור כשנשתטה המשלח, וגם בכל שליח לקבלה בגט שבעינן שם "ידה" ממש, וגוף השליח הרי איננו כגופו של המשלח, אלא שאותו הכח שיש לה לקבלת גיטה היא מוסרת להשליח.
בועפ"י הכלל הזה אפשר לנו לקבוע הגדרה שכזו בהיסוד של "כל מלתא דאיהו לא מצי עביד", שהדבר יחולק אם השליחות באה במסירת הכח או בהפעולה ממש, דבמקום שהוא בפעולה ממש שם בעינן שפיר "דאיהו מצי עביד" כפשוטו ממש שגם להמשלח תהיה ביכולת לעשות בין כך ובין כך אינה מתיחסת אל המשלח, מה איכפת לן אם המשלח בעצמו אינו יכול לעשות את הפעולה הזו, אלא ששם אנו צריכים להביט בעיקר על ה"בכח", כלומר, שאם יש להמשלח כח אז יכול למסור זאת להשליח, אבל מובן מאליו שאם אין לו הכח מה ימסור.
גוממילא מיושבים כל הדברים גם יחד, דבעבד בשליח לקבלה, או בגט אשה גם בשליח להולכה, ובכתיבת הגט למאן דסובר דבעינן בזה שליחות, ובהפרשת חלה וכדומה, בכל אלו אפשר לנו לבוא מטעם מסירת כח, ואם רק יש לו להמשלח אותו הכח "בכח", אע"פ שאי אפשר לו להוציא זאת מכח אל הפועל, שפיר אפשר לו לעשות שליח, משא"כ גבי עבודה המדוברת בב"ק ששם לא שייך, כמובן, המושג של מסירת כח, דלכל כהן יש כח עצמי לעבוד עבודה ואינו זקוק לקבל זאת מאחר, אלא שאנו מדברים כאן על העבודה ממש שתתיחס עבודתו של כהן פלוני לכהן המשלח, ובזה בעינן שפיר שה"מצי עביד" של המשלח יהיה בהפעולה ממש שזו היא העבודה.