מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — ט; במקום העצם 5
אאלא שקשה לכאורה על הכלל הזה מהא דב"ק (ק"י ע"א) "ת"ר, מנין לכהן שבא ומקריב קרבנותיו בכל עת שירצה (?) ת"ל, ובא בכל אות נפשו - וכו' - ואם היה זקן או חולה נותנה לכל כהן שירצה ועבודתה ועורה לאנשי משמר, האי זקן ה"ד, אי דמצי עביד עבודה עבודתה ועורה נמי תהוי דידיה, ואי דלא מצי עביד עבודה, שליח היכי מצי משוי?" הרי דאף בחסרון במציאות שחסר לו רק הבפועל, היכולת הגופנית, נמי הוי בכלל של "כל מלתא דאיהו לא מצי עביד"? ואמנם כבר עמד על זה המחנ"א (פ"ו מגירושין הנ"ל) והקשה לפ"ז איך מגוייד או חולה יכול לעשות שליח בגט?
באולם באמת, גם זה לא קשיא, עפ"י מה דמבואר בבכורות (מ"א ע"א) דזקן וחולה נחשבים בין בעלי מומים, וכן פוסק הרמב"ם בפ"ז מהל' ביאת המקדש (ה' י"ב), היינו שהזקן "שהגיע להיות רותת ורועד כשהוא עומד והחולה כשהוא רועד מפני חליו וכשלון כוחו", והפירוש בסוגיא הנ"ל "אי דמצי עביד עבודה", היינו שעדיין לא הגיע לזה השיעור של רותת ורועד גם עבודתה ועורה שלו, "ואי דלא מצי עביד עבודה", היינו שכבר הגיע לזה השיעור של רותת ורועד, שאז הוא פסול מטעם בעל מום, אפילו אם יעבוד את העבודה כראויה, ובבעל מום שחסר לו גם ה"בכח" בודאי נכנס זה תחת הכלל של "כל מלתא דאיהו לא מצי עביד", וזהו גופא הוא התירוץ "שיכול לעשות ע"י הדחק", זאת אומרת, שעדיין לא הגיע להשיעור של רותת ורועד שיהיה פסול מטעם בעל מום, אלא שבכלל קשה לו לעבוד עבודתו מחמת חולשה גופנית, וזה, כאמור, לא נכנס תחת הכלל של "כל מלתא דאיהו לא מצי עביד", כנ"ל.