מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — ט; במקום העצם 4
אוהנה ידועה הקושיא שמקשים האחרונים באשה שנשתטית, שנוהגים שהבעל ממנה שליח להולכה שיתן לה כשתבריא, דאמאי לא נבוא בזה מצד הכלל של "כל מלתא דאיהו לא מצי עביד - השתא - שלוחא לא מצי משוי"?
באכן לפ"ד גם זה לא קשיא, דכל הגדר הזה הוא רק כשהמשלח לא מצי עביד מטעם שחסר לו הכח לזה, אכן בגירושין, שאפשר גם בעל כרחה ולא בעינן דעתה כלל, אי אפשר שמצד איזו מניעה מצדה יוגרע כח שלו, וכשנשטית כל הטעם הוא מפני שאי אפשר לקיים במציאות את ה"ושלחה", שהיא משתלחת וחוזרת, ובאופן שכזה כנ"ל אי אפשר להשתמש בהכלל הזה.
גומובן ממילא, שבזה מסולקת ג"כ קושית התוס' בנזיר (דף י"ב ע"א) שהקשו על הא דמבואר שם, דאי אפשר לעשות שליח לקדש אשה לאחר שתתגרש, מטעם דכל מלתא דאיהו לא מצי עביד וכו', דהא מעשים בכל יום, שאשה אומרת לחברתה לושי הקמח והפרישי חלה בעבורי, אע"פ שבשעה שעשתה את שלוחה לא היתה יכולה בעצמה להפריש? וכן מקשה הגרע"א בתשובותיו (סימן קמ"א), דאיך יכול הבעל לומר כתבו ותנו גט לאשתי ועושה שליח אף על נתינה, הא כשטרם נכתב הגט לא מצי עביד הגירושין ושוב יהיה זה בכלל של כל מלתא דאיהו לא מצי עביד?
דדמובן, דבשניהם אין החסרון בה"בכח" שלו או בהזכות שלו, דלזה גופא יש לו כח וזכות ללוש עיסה ולהפריש חלה או לכתוב גט ולתת לה, אלא דדין חלה הוא רק אחרי המציאות של הלישה, ונתינת הגט הוא רק אחרי המציאות של הכתיבה, וע"ז אין ההגדרה של כל מלתא דאיהו לא מצי עביד כנ"ל.