מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — ט; במקום העצם 8
א"כל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה", וכמובן, פני שגם זה בכלל "במקום", כלומר, שחליצה היא במקום יבום, דעצם הזיקה באה בשביל היבום.
בוגם שם אנו מוצאים את ההגיון הנ"ל, דאם יש חסרון בעצם היבום אז אין גם חליצה, אבל אם החסרון הוא רק בזה שאי אפשר להוציא את היבום מכח אל הפועל, שם שייך שפיר הדין חליצה.
גודבר זה אנו למדים מתורתו של הרשב"א בריש יבמות, שעל הקושיא של הצרפתים, דלתני ט"ז נשים פוטרות, כלומר, מלבד הט"ו נשים שחשיב במשנה יש עוד אשת איש, כגון שגירש את אשתו עמ"נ שלא תנשאי לפלוני והלכה ונשאת לאחיו ומת? הוא רוצה להגיד, שבאופן כזה לא רק שלא תפטור צרתה, אלא גם שהיא עצמה תצטרך חליצה, וההסבר הוא ג"כ כנ"ל, דכל החמש עשרה נשים דחשיב יש בהן איסור ערוה בעצם, משא"כ בהציור הנ"ל הלא אין עליה איסור אשת איש בעצם אלא רק ע"י היבום, נמצא דעברה על התנאי למפרע, וזהו רק גדר של "אריה הוא דרביע עלה", שאי אפשר להוציא את היבום מכח אל הפועל, ע"ז אין הדין של "כל שאינו עולה ליבום" - וכו'.
דועי' ברמב"ן שמסתפק בזה, ואמנם נ"ל, דגם הרמב"ן אינו חולק בעצם המושג של "במקום" כמו בשליחות, ששם בודאי מחלקינן בין חסרון בעצם ובין חסרון בפועל כנ"ל, אלא שבזה, בחליצה, אפשר להסתפק אם זה נכנס בכלל "במקום", אחרי "דחליצה במקום יבום לאו מצוה היא", והחליצה איננה ממלאת את מקומות של יבום, אלא שזה בא ב"אין ברירה" כשאין רצונו ליבם "לא אבה יבמי", ואפשר דבכל מקום שאין מציאות יבום בכלל, יהיה מאיזה טעם שיהיה, אפילו מצד חסרון בפועל, כבר לא שייך בזה הדין של חליצה.