מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — ט; במקום העצם 9
אלוה וערב שגם כן הערב במקום לוה, וכלל גדול הוא כשליכא לוה ליכא ערב, ובשביל כך אמרינן בבכורות (מ"ה א') בשני יוסף בן שמעון שהיו בעיר אחת ולקחו שדה בשותפות, שרב ירמיה היה סובר, דבע"ח גובה אותה מהם, "דא"ל, אי בדידך מסיקנא מנתא דידך קא שקילנא, ואי מחברך מסיקנא מנתא דידך קא שקילנא", ושואל ע"ז רבא בתמיהא, "מכדי נכסי דבר אינש אינן ערבין ביה, מי איכא מידי דלדידיה לא מצי תבע ליה ולערב מצי תבע ליה", וכך הוא הדין ג"כ בשני יוסף בן שמעון, שאחד מהם הוא לוה ואחד מהם ערב, דאע"פ שלכאורה היה יכול לתבוע לכל אחד מטעם ממ"נ, בכ"ז פטורים שניהם מטעם הנ"ל, אע"פ כשאין לו ללוה לשלם בודאי גובה מן הערב, מפני כשהחיוב יש אלא שאי אפשר להוציא את החיוב מכח אל הפועל, ע"ז גופא באה הערבות.
בוכה"ג במוכר שט"ח לחברו וחזר ומחלו מחול, שלשיטת ר"ת הוא ג"כ מצד ליכא לוה ליכא ערב, והר"ן הקשה על זה א"כ גם כשמת הלוה ג"כ אין יכולין לגבות מן הנכסים? ומתרץ "לפי שעיקר ערבותן של נכסים בענין זה הוא, שכל זמן שלא ימצא הלוה שירד לנכסיו ויפרע מהם, אבל כל זמן שפקע מחמת המלוה אף שיעבודא של נכסים נפקע" (בפרק הכותב), וזהו אותו ההסבר, דכשמחל נפקע שיעבוד הגוף אף בכח, משא"כ כשמת החיוב בכח יש, אלא שאי אפשר לו להוציאו מכח אל הפועל.
גועי' בקצוה"ח סי' ס"ו (ס"ק כ"ו) שבודאי כך הוא הדין ג"כ בכל ערב, דאם ימחול להלוה, אע"פ שיתנה בפירוש שרק להלוה הוא מוחל ולא להערב, בכ"ז לא יוכל לגבות מן הערב, אבל כשמת הלוה שאין לו נכסים בודאי, יכול לגבות מן הערב, וההבדל הוא ג"כ כנ"ל.