מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — א; סבה ומסובב 29
אאו, למשל, מחלוקת הרמב"ם והראב"ד (בפ"א מהל' נדרים הלכה י"א) בטעמו של דבר "דכחלת אהרן ותרומתו דמותר" משום דהוה מתפיס בדבר האסור ו"כחטאת ואשם אסור" שנחשב למתפיס בדבר הנדור, שהרמב"ם אומר "החטאת והאשם, אע"פ שאינם באים בנדר ובנדבה, כמו שיתבאר במקומו, אפשר לנדונה להביא אותם מחמת נדרו, שהנודר בנזיר מביא חטאת ואם נטמא מביא אשם - וכו' - אבל האומר פירות אלו עלי כחלת אהרן או כתרומתו, הרי אלו מותרין שאין שם דרך להביא אלו בנדר ונדבה".
בוהראב"ד כתב ע"ז "א"א, אנו רגילין לפרש, מפני שהחלה והתרומה לכהן נכסיו הן וכחולין לגבי ישראל דמי, והחטאת והאשם כיון שקדושתם ע"י אדם מתפיס בנדר הוא שאין דוקא נדר ונדבה".
גכאן אנו רואים מחלוקת לא בפסק ההלכה אך בטעם ונמוק של ההלכה, בטעם ההבדל שבין תרומה וחטאת ואשם, שלכאורה שני הענינים הללו שוים הם לגמרי: סבתם של כל הנ"ל באה מחיוב התורה, שהתורה מחייבת להביא חטאת ואשם על חטאים ידועים, וכמו כן מחייבת התורה להפריש תרומה וחלה ולא כנדר ונדבה שכל סבת החיוב באה רק ע"י האדם, אבל התהוות הדברים הבאות בתור מסובב שוב כבר נעשות ע"י האדם שאומר, הרי זה חטאת הרי זה אשם, וכן זו תרומה וזו חלה.
דוכשיש לנו כלל שכל התפסה בנדר צריכה להיות דוקא בדבר הנדור ולא בדבר האסור, ממילא נופל הספק בהענינים הנזכרים גם בחטאת ואשם וגם בחלה ותרומה, אם צריכים אנו להביט בזה על הסבה שהוא חיוב התורה ולהכניסם בסוג של דבר האסור, או להביט בזה על המסובב ולהכניסם בסוג של דבר הנדור.
הוכאשר אנו רואים שאנו מחלקים בין הדברים הללו ואנו קובעים שחלה ותרומה הן בכלל דבר האסור וחטאת ואשם הם בכלל דבר הנדור, הנה אם הכלל הוא, שאנו מביטים תמיד על הסבה, ממילא אנו צריכים לבקש טעם ונמוק, מדוע חטאת ואשם הם יוצאים מן הכלל ונחשבים לדבר הנדור אע"פ שסבתם באה מחיוב התורה, אבל אם הכלל הוא שאנו מביטים תמיד על המסובב, הנה אדרבא עלינו לבקש טעם ונמוק, מדוע חלה ותרומה הן יוצאות מן הכלל ונחשבות לדבר האסור, אע"פ שמצד המסובב צריכים להיות בכלל דבר הנדור.
ווהרמב"ם מביט על הסבה בעיקר ובשביל כך היה צריך לבקש טעם ונמוק מיוחד, מדוע חטאת ואשם הם בכלל דבר הנדור, והראב"ד מביט על המסובב ובשביל כך להיפך היה צריך לבקש טעם מיוחד מדוע חלה ותרומה הן בכלל דבר האסור.
זומענין, שבכל הדוגמאות הנ"ל אנו רואים את הרמב"ם שהוא מדגיש תמיד את הסבה והראב"ד - את המסובב.
חועי' בתוס' ור"ן בנדרים (י"ח ע"א), שעל הא דמעשר בהמה חשוב לדבר הנדור כתבו "וא"ת, והא עשירי מאליו הוא קדוש א"כ לא הוי דבר הנדור? וי"ל, דבעי העברת מנין, ואם היו עשרה ונטל אחד בלי מנין אינו קדוש, כדאמר בפ' מעשר בהמה, שפיר מיקרי דבר הנדור", וכה"ג כתב שם גם בר"ן, "אם מעשר בהמה נדר אסור דדבר הנדור הוא כשהיה קורא לעשירי עשירי", שהכוונה ברורה, דאם באמת חל המעשר ע"י טעות אז הוי דבר האסור דעשירי מאליו קדוש, אבל אם קרא לעשירי עשירי אז חל ע"י הבעלים והוי דבר הנדור, ואע"ג דגם שם לפי הסבה היה צריך להיות בכלל דבר האסור דממילא הוא קדוש, אבל כיון דהמסובב מזה הוא שצריך לקרוא בשם נקרא זה דבר הנדור.