מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — ט; במקום העצם 19
אבהסתלקות החיוב מאיזה אדם שהוא והתהוות החיוב הזה על אדם אחר נופל ממילא הספק, אם לאדם הראשון הוא בתור פטור שעצם החיוב נפקע ונתבטל ממנו, או שזהו מפני שהשני נשאר במקומו של הראשון.
בוהספק הזה הוא תמיד בשומר שמסר לשומר למ"ד דפטור, אם זהו הסתלקות החיוב ממנו לגמרי, כלומר, דבזה שמסר לשומר אחר בזה גופא מלא כבר את כל חובת השמירה מצדו, או דזהו רק מפני שהשומר השני נחשב לממלא מקומו.
גואמנם הגמרא מנמקת הטעם של הא דשומר שמסר לשומר דפטור משום שהרי "מסרה לבן דעת", אבל גם בכוונת הטעם הזה יש להסתפק, אם משום דע"י כך כלתה כל שמירתו, או משום דהבן דעת הזה נחשב לממלא מקומו.
דועי' "בחי' רבנו חיים הלוי" דמביא ראיה להצד הראשון מהא דאמרינן, דשומר שמסר לשומר פטור אפילו בגרועי גרעיה לשמירתו, ובזה הרי לא שייך הצד השני, דממלא מקומו שייך רק כשיש לו כל אותן ההתחייבות של הראשון.
הולפ"ז אפשר להגיד, שבזה גופא היא המחלוקת אי שומר שמסר לשומר אי פטור או חייב, דהטעם דחייב הוא משום ד"את מהימנית לי בשבועה האיך לא מהימן לי בשבועה", שבאמת זהו כאילו אומר, דע"י המסירה לשומר אחר עצם החיוב לא נתבטל, אלא מה שהשומר השני יהיה ממלא מקומו, וע"ז הרי יכול הבעלים לומר שאין רצונו בממלא מקומו זה משום ד"הוא לא מהימן לי בשבועה", ומ"ד דפטור בודאי שאינו חולק על עצם הסברא של "האיך לא מהימן לי" אלא דהוא בא מצד אחר, כלומר, דאע"פ שאי אפשר לבטל את עצם הטענה של "האיך לא מהימן לי בשבועה", אבל מה איכפת לן בזה, כיון דס"ס ע"י המסירה לבן דעת בזה גופא נסתלק ממנו כבר עצם החיוב של השמירה.