מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — ט; במקום העצם 29
אוכדי להשוות את הסתירות הללו נחקור מקודם, מה תהיה סבת החיוב כשמזיק דבר הגורם לממון, אם עצם הדבר שנעשה בו ההיזק, והחידוש הוא בזה, דאע"פ דעצם הדבר לאו שלו הוא, בכ"ז נחשב כאילו הוא שלו מטעם גורם לממון, או שסבת החיוב הוא הממון שיופסד הניזק עי"ז, והחידוש הוא, דאע"פ שבממון זה לא עשה המזיק פעולת היזק, אבל מכיון שעשה את מעשה ההיזק בהדבר הגורם אותו לכך, נחשב כאילו עשה את מעשה ההיזק בהממון הזה גופא.
בוהחקירה הזו היא ג"כ חקירה הנכנסת למדת "בעצם או במקום", כי הספק הוא אם החידוש בא בעצם הדבר, או שכל החידוש הוא במקום הדבר, שזהו הממון הבא במקום הדבר.
גואמנם הדבר מבואר בב"ק (צ"ח ע"ב) "א"ר, השורף שטרו של חברו פטור, דא"ל ניירא בעלמא קלאי מינך - וכו' - אר"ד ב"ח, הא דרבה מחלוקת ר"ש ורבנן, לר"ש דאמר דבר הגורם לממון כממון דמי מחייב, לרבנן דאמרי דבר הגורם לממון לאו כממון דמי לא מחייב, "מתקיף לה ר"ה בדר"י, אימור דשמעת ליה לר"ש דבר הגורם לממון כממון דמי, בדבר שעיקרו ממון, כדרבה, דאמר רבה גזל חמץ לפני הפסח ובא אחר ושרפו במועד - וכו' - מחלוקת ר"ש ורבנן - וכו' - בדבר שאין עיקרו ממון מי אמרינן?"
דונראה, דבזה היא השקלא וטריא, דמקודם סבר כהצד השני ובכן אין שום הבדל בין דבר שעיקרו ממון ובין דבר שאין עיקרו ממון, דס"ס יש בזה גורם לממון, אבל לבסוף מסיק כהצד הראשון, שעיקר ההדגשה הוא בהדבר. כלומר, שהחיוב היא בעד הדבר שעשה בו מעשה ההיזק, ושטר שאין גופו ממון זה לא נכנס כלל בסוג דבר.