מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — א; סבה ומסובב 31
אאע"פ שכאמור הרמב"ם מביט בדרך כלל על הסבה ולא על המסובב, אין הכוונה על הסבה הראשונה, אלא על הסבה האחרונה שגרמה להמסובב שעליו אנו דנים.
בלמשל, אפילו להרמב"ם שבתובעו על דבר חפירת בורות שיחין ומערות בשדהו אמרינן אין נשבעין על הקרקעות, כנ"ל, בכ"ז בודאי יודה שאם יתבע מכרת לי עשר שדות בכסף, שגם בזה אנו אומרים בודאי אין נשבעים על הקרקעות, אע"פ שהסבה הראשונה היה הכסף ששמש בתור מהוה את הקנין, כי ס"ס הסבה העיקרית של התביעה הן השדות ממש.
גוכבר הארכנו בזה בספרנו ד"מ דה"ק (ש"ג) לתרץ בזה כמה דברים ונוסף על זה הפעם שבזה מתורצת גם הקושיא שמקשה הקצוה"ח (סי' צ"ה סק"ח) על הרמב"ם דחפירת בורות הנ"ל מהא דתניא "אנסת ופתית את בתי, והוא אומר, לא אנסתי ולא פתיתי, משביעך אני ואמר אמן חייב", כדאיתא בכתובות (נ"ב ע"א), ולשיטת הרמב"ם יהיה פטור מטעם דהא אדם איתקש לקרקע?
דאבל לפ"ד התירוץ פשוט, דיש הבדל פשוט בין חיוב שבועה ובין קרבן שבועה, כי בעוד שהחיוב שבועה בא מצד התביעה, הנה הקרבן שבועה בא כמובן מצד הכפירה, מצד שנשבע לשקר על כפירת ממון, ואמנם יש לפעמים שגם התביעה וגם הכפירה היא קרקע, כמו, למשל, במכרת לי עשר שדות, יש לפעמים שגם התביעה וגם הכפירה היא כסף, כמו, למשל, תביעת מכרת לי עשר פרות, אבל בתביעת חפירת בורות שיחין ומערות, הנה מצד התביעה יש כאן הבדל בין הסבה והמסובב, הסבה - קרקע והמסובב - ממון כנ"ל, אבל מצד הכפירה הנה היא כולה רק ממונית, דס"ס מהי כפירה? זה שכפר לו מה שהוא חייב באמת והחיוב כשהוא לעצמו הוא רק כסף, ואע"פ שסבת החיוב במקורה הראשון הוא קרקע, אבל הלא כבר הנחנו, שגם להרמב"ם אין אנו מביטים על הסבה המקורית הראשונה אלא על הסבה שנדמה להמסובב האחרון, וזהו ההבדל בין החיוב שבועה ובין הקרבן שבועה בטענה של חפירת בורות, או אנסת את בתי, כנ"ל, שלענין חיוב שבועה אמרינן בזה אין נשבעים על הקרקעות, אבל קרבן שבועה שפיר מחייב כי זהו בא כאמור על הכפירה, והיא כולה, גם מצד סבתה, רק ממונית כנ"ל.