מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — ט; במקום העצם 33
אבהדין ש"תם אינו משתלם אלא מגופו" יש גם כן לחקור, אם הגדרה זו באה לומר שעצם החיוב הוא רק מגופו, או שזה באה רק לומר שבפועל אי אפשר לגבות רק מגופו, אע"פ שעצם החיוב הוא ככל חיובין בעלמא, כלומר, שה"מגופו" הוא רק בבחינת במקום הדבר, שבמקום החיוב של כסף כבכל מקום עליו לגבות מגופו".
בוהספק הזה בא בדרך אם תמצא לומר, דתמיד בנזקים יועמד עצם החיוב על השווי, אם גם בתם ככה, או דכאן עצם החיוב הוא מגופו, שור תחת שור.
גוהנ"מ הוא בזה, אם אנו יודעים בתם שהזיק עפ"י עדים אך הוא מודה על גוף המזיק שזה לא ידוע לעדים, אם זהו נקרא מודה בקנס או לא, דבודאי הדין של מודה בקנס מיפטר נאמר רק על עצם החיוב, אבל אם ההודאה היא רק על זה שיש לו ממה לגבות הימנו שזה לא ידוע בלי עדים, ע"ז אין הדין של מודה בקנס, ואם נימא כהצד השני בההגדרה של מגופו הלא הוא אותו הציור.
דואמנם אנו מוצאים בזה מחלוקת גדולי האחרונים, התומים והקצוה"ח, אמנם אפשר שאפילו להצד הראשון לא נקרא זה מודה בקנס, דהנה כל המקור דמודה בקנס פטור הוא מ"אשר ירשיעון אלקים פרט למרשיע את עצמו", ואפשר שזהו דוקא כשמודה גם על סבת החיוב, כמו, למשל, כשאומר גנבתי, שלא רק שאין אנו יודעים את עצם החיוב בלי הודאתו, אלא גם סבת החיוב בלתי ידועה, אבל בנ"ד ס"ס אנו יודעים את סבת החיוב גם בלעדו, כי בכל האופנים ה"מגופו" אין זו סבת החיוב.