מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — ט; במקום העצם 34
אועיין בתוס' ב"ק (ה' ע"א) ד"ה "אתיא נתינה" שכתב "וצריך לומר, דאפילו אם העידו על שור תם שהזיק דמשלם ממיטב", ומכאן ראיה כהצד השני, שהמגופו הוא רק הגדרה באופן הוצאת החיוב מכח אל הפועל, ולכך אע"פ שהם רצו רק לחייבו מגופו של שור, בכ"ז המה צריכים לשלם ממיטב, כמו שאמרינן ג"כ כשהעידו פלוני חייב לפלוני מנה דדינו בזיבוריות ובכ"ז משלמים ממיטב, משום דכל הדינים של זיבורית בינונית ועדיות הם רק אופני גביה, אבל לא הבדלים בעצם החיוב, ולא נימא מי שגובה מזיבורית דעצם החיוב הוא רק מזבורית, וה"נ גם בההגדרה שמגופו, אבל אם נימא כהצד הראשון קשה, דהא ס"ס אין עליהם חיוב רק של "כאשר זמם" ולא יותר.