מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — ט; במקום העצם 35
אועי' בב"ק (ל"ג ע"א) במשנה שני שורים תמים שחבלו זה את זה משלמין במותר חצי נזק וכו', ועי' רש"י תוס' רא"ש ונמ"י, והיוצא מזה דמחלוקת רש"י ותוס' הוא, אי מה שחבלו זה בזה לא נכנס כלל בתור סוג חיוב, או דהוא מטעם סילוק ופרעון דמה שחבל כנגדו הוי כמו שפרע לו, והנ"מ מובן מאליו באחד תם ואחד מועד, דלהצד הראשון הכוונה בהא דאמר "אחד תם ואחד מועד מועד בתם משלם במותר נזק שלם" הוא כמו שפירש"י שם "כלומר, אם הוא הזיק את התם יותר משהזיקו תם", שזאת אומרת, שאם הזיקו זה את זה בשוה אז המה פטורין לגמרי ולא יכול בעל התם להגיד הלא אני חייב רק המחצית ובכן תתן לי את המחצית השניה, כי כאמור, זה לא נכנס לגמרי בכלל חיובים פה שהזיקו זה את זה בשוה וממילא אין כלל בזה ההבדלים שבין תם ומועד, אבל התוס' שהקשו שם "תימא דכולה משנה שאינה צריכה היא?" נראה דסברו כהצד השני ובשביל כך היה קשה להם שאין בזה כל רבותא.
בויהיה עוד נ"מ מחקירה זו גם בשניהם מועדים אם אחד יטעון איני יודע בכמה היה ההיזק אם זה נחשב לאיני יודע אם נתחייבתי או לאיני יודע אם פרעתיך, דלהצד הראשון נחשב זאת לאיני יודע אם נתחייבתי, ולהצד השני זה נחשב לאיני יודע אם פרעתיך, כמובן מאליו.